Skip to content

הפיחות בהבנה שמקורו בשפה עשירה.


 

 

שפות אחדות הינן דלות משפות אחרות, זוהי עובדה ברת קיימא שאין כל טעם להכחישה. לשם השוואה – אוצר המילים של דובר האנגלית הממוצע, יעלה על מכלול מילותיו של דובר העברית הממוצע, חרף העובדה כי אלו גדלו וגודלים בתנאים סוציאלים זהים. השוני מקורו בעובדה כי השפה האנגלית מכילה מספר רב בהרבה של מילים וביטויים מן השפה העברית, ולא בגין היותו של זה מלומד מזה.

נרחיב טענה זו – ככל שגדל מספר המילים בשפה, הופכת פעולת המבע לפשוטה ומדויקת (לכאורה). בשפה האינואיטית ישנן כחמישים מילים המתארות טיפות מים שקפאו באוויר (שלג), כלומר, תיאור סופת שלגים יהא פשוט לאין שיעור עבור אדם הדובר את השפה, משיהיה לאדם ששפתו מכילה מילה יחידה לתיאור התופעה (עברית לדוגמה).

נניח שהאינואיטי, נכנה אותו מעתה "פלוני”, והעברי, נעניק לו התואר – "פלמוני”, חברים במשלחת החוקרת את הקוטב הצפוניי. השניים שנקלעו לסופת שלגים, היו היחידים ששרדו. כאשר מסתיימת הסופה ומגיעים כוחות החילוץ, מתבקש כל אחד מהשניים לספר לדוברי שפתו את שאריע. כל אחד מהם מתחיל בתיאור החברים שנספו והציוד שהושמד, והכול מתנהל על מי מנוחות, חרף האבל המקדיר פניהם של המשוחחים. או אז מבקשים דוברי השפה תיאור מדויק של סופת השלגים. פלוני מחייך ומסכם במשפט קצר. פלמוני, לעומתו – אובד עצות. רק מילה אחת עומדת לרשותו, חמישים המילים שהיו מוכרות עד דכא לאינואיטי אינן ידועות לא. עליו לבצע סינתזה, לצאת מן השדה הסמנטי המוכר – לחבר מילים ולהרכיב משפטים, לרתום לצרכיו מטאפורות ודימויים. אותו פלמוני, ללא ידיעה, ישתתף בתהליך של יצירה.

הווי אומר – ככל שהשפה דלה – חשיבתו של ההקשר (context) גדלה. שפה המאפשרת לדובריה להביע עצמם במדויק באמצעות מילים שקבעו לא הם, בכל תחום ותחום, מקשה עליהם ואף מונעת, למעשה, האפשרות לדיוק ממשי. מילים, תכליתן היא להוות אידיאות של אובייקטים ורעיונות, והעולם, מטבעו – איננו אידיאי, כי תלוי סיטאוציה – רלוונטי וספציפי.

מובן הדבר כי אדם ששפתו עשירה משל חברו, יוכל להתבטא באופן מכוון יותר משיוכל חברו, ואף להתייחס לסיטאוציה שחווה, לתאר באותה אוטוסוגסטייה ולצאת מן השדה הסמנטי המוכר. אולם, מקרים ממין זה הולכים והופכים נדירים ככל שמתעשרת השפה, הדוברים שאינם מרגישים בצורך לא מעלים בדעתם את חוסר דיוקם. בלתי נמנעת המסקנה כי שפה עשירה, משמעה פיחות בהבנה.

 

משלב לשוני כאינטרפטציה עצמית.


משלב לשוני הוא מושג המוכר לכולם מהימים בהם למדו(או לומדים) בבית הספר התיכון והיסודי. כשלעצמו, הרעיון העומד מאחורי המשלב הלשוני איננו מעניין במיוחד משום שהוא מהווה כלי למדידת כללים חברתיים הנהוגים בעת השימוש במבע. כלומר, המשלב הלשוני הוא אסופה של חוקים בלתי כתובים הקובעים באילו מילים ומבנים תחבירים יש להשתמש בסיטאוציות מסוג זה, ובאילו מילים יש להשתמש בסיטואציות מסוג זה.

מחקרים בלשניים מצאו כי אותם חוקים בלתי כתובים הופכים נהירים לזאטוטים זמן מועט לאחר הזמן בו החלו אלו מדברים. הווי אומר – פעוט שזה עתה למד להביע עצמו במילים (גם אם בצורה שבורה ובלתי תקנית) יפנה לגננת באופן שונה מהאופן בו פונה לאימו כשהוא מעוניין להבהיר לזו או לזו שמשועמם ועליהן לעשות משהו בנידון.

מחקרים בלשניים אחרים, מצאו כי לשפה השפעה מכרעת על התפישה.  דוגמה לכך ניתן לראות בשפתם של האברוג'ינים הנעדרת מושג של זמן. במילים אחרות, אלמנט הזמן שיש לו מקום חשוב כל כך בחיים המודרניים המערביים – חסר כל משמעות עבורם. דוגמה אחרת להשפעתה של השפה על התפישה טמונה באופן בו נכתבת השפה. כשנתבקשו דוברי הערבית והעברית לסדר תמונות על פי סדר, הניחו אלו את התמונה הראשונה בצד ימין, ואילו דוברי האנגלית, הצרפתית, הגרמנית ושאר השפות הלטיניות מיינו את התמונות מן הצד השמאלי לימני.

דוגמה נוספת מצאו במחקר שנערך בדוברי סינית ויפנית אל מול דוברי האנגלית. אלו צפו בסרט המתאר שרשרת של מעשים ונדליסטים ונתבקשו, בסיומה של הצפייה לציין מי מהדמויות ביצעה אי אלו מעשים הרסניים. התוצאות שהשיגו דוברי האנגלית במבחן זה היו גבוהות במובהק מהתוצאות שקיבלו דוברי היפנית והסינית, משום ששפות אלו נוטות שלא להאשים ולהצביע על אדם ספציפי – עשה מה שעשה. ולסיום, מחקר נוסף שהתבצע בתחום הראה כי דוברים דו לשוניים של עברית וערבית, מגלים חיבה רבה יותר כלפי יהודים בשעה בה הם מדברים עברית, ולהיפך.

אני מעוניין להרחיב את הרעיון הנ"ל לכדי רמה נוספת, תת שפתית. להעלות השערה  על פיה לדיבור במשלב מסוים, ובעיקר, לחשיבה במשלב מסוים ישנה השפעה על האופן בו תופש הדובר את המציאות. אני רוצה להתייחס למשלב לשוני כאל אינטרפטציה עצמית. כל רמה אחרת של השפה, אטען, מייצגת דפוסי התנהגות השונים מדפוסי הההתנהגות המיוחסים לאחרת. חשוב לציין שכל רעיון פוסטמודרניסטי אודות יחסיות ידחה על הסף. השינויים בתפישה תלויים בשפה עצמה, כך שלעובדה שמשלב מסוים עלול להיות גבוה עבור אחד, ונמוך עבור אחר – אין חשיבות.

מעניין במיוחד לחשוב באופן זה כאשר בוחנים שינויים שעברו הדורות. היינו, העברית של לפני חמישים שנה עיצבה באיזשהו אופן את המחשבה ותפישת המציאות של דוברי השפה, ואילו העברית של ימינו מעצבת תפישה ומחשבה השונים, אך בכל זאת דומים לאלו שתפישתם עוצבה לפני כחמישים שנה.

חשוב לזכור כי הדוברים הם אלו המעצבים את אותם שינויים זעירים בשפה, אך השפה, בתורה משווה תבנית לדובריה. זוהי מערכת יחסים דו צדדית והדדית. ואם לחזור להשערת האינטרפטציות – האם אנו נוהגים לבטא רגשות מסוימים במשלב אחד, ורגשות מסוג שונה במשלב אחר? התשובה היא בבירור כן – הכול יודעים כי בני אדם היוצאים מכליהם מרבים להשתמש בביטויים השאולים משפת הרחוב וממשלב המכונה בידי אקדמיות למיניהן – סלנג. אך באיזה משלב נוטים בני האדם המביעים קנאה (בינם לבין עצמם, ובינם לבין אחרים) להשתמש? והאם תכליתו של המשלב הלשוני הגבוה להביע מילות אהבה? ואולי הקשר שבין המשלב לרגש טמון במדרגת הסולם האבולוציוני אליו הוא משתייך? וייתכן כי השימוש במשלב מסוים מעורר את תחושת הסקרנות? ויותר מכך – האם יש להעניק חשיבות למשלב הלשוני של השפה בו מוענק החינוך לעוללים? ואולי יש להקדיש מחשבה ולנסות לנתב האופן בו לומדים עוללים משלבים לשונייים, לקבוע סימני דרך ולהתוות את כיוון התנועה – מעין "1984" ממשי ולשוני, עולם טוב יותר?

ספר מספר 30 – אזור אוטונומי ארעי/חכים ביי


שבוע הספר הגיע, והפעם בניגוד גמור לאופן בו נהגתי בשנים שקדמו– רכשתי ספרי עיון. התפישה העומדת בבסיס הקנייה גורסת כי בספרי העיון חוזרים וקוראים,  ואילו בפרוזה – קריאה שנייה מתבצעת לעתים רחוקות בלבד. השירה איננה רלוונטית משום שאת הפעמים בהן אהבתי מחצית מן השירים שהיו מצויים בספר מסוים – ניתן למנות  בשתי אצבעות.

היבול שקצרתי, משמעו – ביקורות על ספרים מסוג שונה, זן שהסיקור והביקורות אודותיו קשים וסבוכים בהרבה ממספר סיבות: ראשית, כמות המילים הנדרשת על מנת לבחון ולבקר רעיונות, גדולה בהרבה מכמות המילים המרכיבים את הפוסטים בבלוג זה. שנית, הביקורת בעניין תפישות שונה לאין שיעור מהביקורת הספרותית – בה היה לי אי אלו נסיונות. שלישית, הבנת האידיאות עצמן כרוכה במאץ שאין שני לו בקריאה הפרוזאית, מאמץ העלול להיכשל, ולעוות שלא בכדי את האופן בו יוצגו הרעיונות.

טאז, אזור אוטנומי ארעי – שמו של קובץ מאמרים אנרכיסטים המציגים תפישה חדשנית. על פי תפישה זו אין כל טעם במהפכה משום שסופה הוא (כבכל המהפכות לאורך ההיסטוריה) – להפוך למשפט הכלל ולהתמסד, לאבד את רוחה שהעניקה לה אותו כוח. הצורך הוא בהתקוממות – הפיכה זמנית שנועדה לכישלון.

האזור הנ"ל הוא בלתי מוגדר, אך בכל זאת מוחשי וממשי במרחב ובזמן. הערפל האופף אותו וכוחו מוענק לו מתוקף אי הגדרתו,. מרותו מקורה בשיח הבלתי נראה, החומק מעין כל, אך בכל זאת מצוי בכל. הפרקטיקה המאפיינת אותו מתמזגת ונשזרת בד ובד עם הפרקטיקה של היוםיום, זהו מכניזם המתמלא דלק ואנרגיה כתוצאה מאותם מפירושם של אותם אקטים שגרתיים, הפירוש הוא המחלחל אל מבעד לסדקים וחרכים של המציאות האוניברסלית, מאפשר קיומו של אמקום הוא אוטופיה, רגעים ספורים על פני אדמתו של גן העדן האלוהי, שאינו אנושי.

המאמרים הם אלו שמאפשרים לזהות את סימני הדרך המשתנים, את זרמי האוויר הבלתי נראים המרמזים על קיומו של אותו אזור אוטונומי וארעי. הם אלו המאפשרים להפחית משריריות היווצרתו של הטאז, לעודד ולהשקות הזרעים הטמונים באדמה חומה וחמה, מתוך תקווה שהנה – זה בא.

ספר מספר 29 – ווייצק/גיאורג ביכנר


"מחזות, אספר לכל מי שיש בו יכולת שמיעה, “ הבעיה במחזות היא שאלו נוטים להסתמך על השחקנים יתר על המידה, ולהתעלם מהחשיבות הטמונה בטקסט". כוונתי היא שחרף העובדה כי חשיבותו של טקסט ביצירה דרמטית פחותה מחשיבתו ביצירה פרוזאית או לירית – יש להקדיש ולמרק לו מקום של כבוד. אין להסתמך על השחקנים והבימאים שישאבו איזה דבר מה שלא היה מצוי מלכתחילה. הדבר דומה לכתיבית יצירה מוזיקלית בעלת תיבות ריקות, עם הוראות מדויקות המורות איזה כלי ינגן בתיבה הזו, ומי מהם בתיבה הזו, ללא התקנות בנוגע לתווים עצמם. את הסולם יש להתיר למנצח לבחור, אך המוזיקה, הרי זה תפקידו של המלחין והמחזאי לכתבה כך שתהא נעימה לאוזניהם של המאזינים ולעיניהם של הצופים.

אני מכיר שני מחזאים שעומדים בדרישות המחמירות אותם הצבתי – ז'אן פול סארטר והזמר הנודד – וויליאם שייקספיר. כיום, אני שמח לבשר (בעיקר לעצמי וגם לכם), כי אל השניים הצטרף שלישי – גיאורוג ביכנר. הלה כתב מחזה שאינו קלאסי דוגמת המחזות שכתבו השניים האחרים, כי אם סוף של וויגנטים בעלי קווי מתאר מטושטשים ורצף שאינו ברור, הכול שרוי במין ערבוביה בעלת אווירה מזוויעה.

המחזה,  "ווייצק" שמו (כשמה של הדמות הראשית), מספר סיפורו של חייל, בעל אישה בוגדנית ואישיות מבולבלת. על מנת לכלכל את אישתו ואת בנו,  מתנדב הלה במתקן צבאי ועובר ניסויים רפואיים בלתי אנושיים, המזכירים את זו שאין להזכיר את שמה (היא השואה). אלו טומנים בחובם תשלום מועט אותו מבזבזת האישה על עגילים נוצצים. זוהי טרגדיה יוונית קלאסית, ששועתקה אל העידן המודרני, תוך התנתקות ממספר מאפיינים בהם הקתרזיס, המקהלה ורצף העלילה.

"ווייצק”, יותר מכל מחזה שיצא לקרוא הוא יצירה שיש בה מן הפואטיקה. זו באה לידי ביטוי בתיאורים, הבטחות ומשאלות דוגמת הרצון שאפיהם של שני נאהבים יהיו בקבוקים, כך שהגבר ישקה האישה באמצעות אפו, וכשיסיים – תשקה האישה אותו, והשיקוי הזה, שהוא תוצר של ספק נוזל, ספק דמעות, יחלחל אל תוך נימי דמם של השניים וישתלב בזרימת הדם הטבעית החודרת אל הלב, שם יטנף את האדום הוא דם, יישקע בשינה, ייכנס למצב תרדמה.

הקריאה מומלצת לכל מי שנהנה מקריאת מחזות, גם לאלו המוצאים אותה שטחית ובלתי מעמיקה. מומלצת יותר הצפייה במחזה בהפקה שבמרתפי הקאמרי. זו מאפשרת לדמיונו הפרוע והפראי של ביכנר לקרום עור וגידים, צלילים וזיקים – למראה הצופים.


ספר מספר 28 – סוף דבר/יעקב שבתאי


"בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי בחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במדרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר אשר מן הנמנע לסטות ממנו, כך שהמרחק ביניהם, אשר עוד בחול המועד, שלא לדבר על הקיץ, שנראה לו עכשיו כחלום רחוק, היה כמעט אינסופי, מצטמצם והולך, וניתן לתחום אותי בלי קושי ולמדוד אותו במידות החיים היומיומיים, כגון, בכמה זוגות נעליים שעוד יקנה או בכמה פעמים עוד ילך לקולנוע, ועם כמה נשים, מלבד אשתו, עוד ישכב.”                                                                            

        קוגיטו ארגו סום – “אני חושב משמע אני קיים". פרפר חולם שהוא אדם, אדם חולם כי הינו פרפר. קיום. שאלת השאלות שהעסיקה ועודנה מעסיקה פילוסופים ובני אנוש פשוטים. שאלה בה דן שבתאי בספרו הוא "סוף דבר", ולא על מנת לנסות ולספק תשובה, כי אם בכדי לתאר קווי מתאר, מבלי לנסות ולהגיע לכלל פתרון, מבלי להציע נחמה של ממש, רק להתוות, להסבירולבאר מדוע שאלו ושואלים, מבלי לשאול.

תיאור הקווים הללו מתבצע באמצעות הטחה חסרת רחמים של עובדות הן המציאות. העובדות הללו חסרות כל סדר סיפורי והגיוני, נערמות אחת על שנייה בערימות של כביסה נקייה העומדות בתור הכניסה למכבסה של השכונה. אותו החסך הוא שמאפשר לספרו של שבתאי להמריא ולהפוך אנושי ונוגע כמות שהוא.

אלו התיאורים החוזרים והנשנים, התמה על פיה ישנם רגעים של קריאה בהם יש להשתעמם, כמו שוטים בסרט, שנועדו להעביר תחושה. אלא שספרו של בתאי רחוק עשרות אלפי מילין מהיות סרט, והוא טקסט של הגיגים וניואנסים קטנים המהווים מומחיותה ונחלתה הבלעדית של המדיום – הוא ספרות.

עמוס בתיאורים פואטים המעוררים מתקפה של רגשות אשמה בקורא על שקרא את השורות השחורות והמילים הקצרות במהירות העולה על המותר, מספר שבתאי את סיפרו של מאיר – ישראלי ממוצע. במהרה תתקבל התחושה כי יש להאט הקצב, להקדיש לכל מילה ומילה שעה ואפילו שנה, אין להחמיץ ולו הגיג אחד שמבטא המחבר, אין להפסיד ולו דימוי יחיד אודות שמיים כחולים ונמרחים הנדמים לאיקס נעדר צבע שאינו שקוף המשייט בשמיים כבתוך חלמון של ביצה היא חביתה.

ארבעת הפרקים המצויים בספר – כל אחד מהם מתאר אופנים של תחושות, וכל אחד מהם מכה בתורו בעוצמה רבה משל קודמו, מגביר הייאוש התהומי שהולך והופך להתגלמות הגיברו עצמו – כאילו נפערה תהום בתוך בתוך תהום, ללא סוף וחוסר קיום כמו בור ללא תחתית, ואיש אינו נופל כי אם תלוי בחושך הגדול חסר האור והעור. והתהום נפערת, והוא רק שומע איוושה, יודע שכאשר תגיע העת ליפול וייפו, יעבור מבעד תהומות שנפערו שעה שחיכה.                                                                                

יאזור כל כוחו על מנת להתנתק מהגוף הוא גופו, ירכיב משקפיים נפקדות עדשות ויביט בעלטה מבעד עיגולים ריקים, "איזה זיק של אור”. כשלא יראה ידמה לעצמו הנה הוא ישנו ומופיע, יצלול אז בכל כוח רצונו אל תוך החושך הוא השחור עצמו, הוא אובדנו, ידמה לעצמו הנה רגע ונגמר, ואז יבין, בשנייה אחת של הארה אותה יעיר לאישה השכנה – אותו זיק וזיו של אור הוא ההתחלה.


בין פילוסופיה לספרות


חריגה מהמקובל, שתהפוך להיות חלק מן המקובל – הגיגים. אלו יעסקו בפילוסופיה וספרות, אם כי מתקבל על הדעת שיגלשו מפעם לפעם לנושאים המאוגדים תחת הכותרת – “מדעי החברה", ואפילו – “מדע". הפעם – בין ספרות לפילוסופיה.

"בפילוסופיה", ייטענו מרבית העוסקים, “כותבים על מנת לחדש רעיונות, על מנת להשמיעם בפעם הראשונה.לפיכך, אפשר ורצוי לסבול את מחיר הקושי שבקריאה – זה שכותב, כך הוא כותב". ימשיכו וייטענו "בספרות – העניין שונה. אמנם הספרות מציגה רעיונות וזה אחד מתכליות הכתיבה הספרותית, אך הפעם אין מעלים על מוקד את החידוש, כי אם את הסיפור.” ייאמרו – “בספרות, הרעיונות אינם נוצרים תוך כדי כתיבה, אלא הוכנו מבעוד מועד. הסיפור נוצר, המקום מתהווה והדמויות זוכות לחיים משלהן – ישנה משמעות לקושי שבקריאה, כיוון שהקורא איננו קורא עבור הרעיונות, כי אם עבור דבר-מה אחר.

אני לא מבין מי החליט שבפילוסופיה – ככה, ובספרות – כך. אמנם בפילוסופיה כותבים על מנת לחדש רעיונות, ללא כל יוצא מן הכלל, אך בספרות – ניתן לכתוב באופן המקובל, ואפשר לכתוב לשם חידוש הרעיונות תוך כדי הצגתם באמצעות מקום ודמויות מתהוות. האטימולוגיה של המילה "ספרות" אמנם קשורה קשר ישיר לאטימולוגיה של המילה "סיפור", אך הכותב הוא זה הקובע את שיש לעשות עם השפה ולא השפה עצמה. ולחסידיו של בארת' – המשמעות שייכת לשפה אם כך (פילוסופיה), ואם כך (ספרות).

נוסף על כך, אותו חידוש של רעיונות הינו אינדיבידואלי. ניתן להיתקל ברעיון האקזיסטנציאליסטי בעקבות הקריאה ב"זר"של קאמי, ואפשר להיתקל בו באמצעות הקריאה באחד מכתביו של סארטר או בערך הויקיפידי. הרעיון יוותר חדיש עבור הקורא בשני המקרים, וחרף העובדה כי פורמט החיבור יהפוך הרעיון לנהיר ומתוחם יותר – המהות נותרה ועודנה – זהה. דוגמה מוצלחת יותר תהיה אולי הקריאה ב"מיתוס של סיזיפוס" לצד הקריאה ב"זר" או ב"דבר" של קאמי.

אני רוצה להציע תפישה נוספת: ההבדל המהותי שבין פילוסופיה לספרות הוא האופן בו מוצגים הרעיונות. בספרות אלו קורמים עור וגדים, מקבלים חיים – הדוגמאות להן מוקדש מוקם מועט בחיבור פילוסופי הולכות והופכות החיבור עצמו, ומן הדוגמאות על הקורא להבין את הרעיונות (אל-נכון כי הכותב יש בכוחו להכניס אל חיבורו הספרותי מונולוגים ודיאולוגים המהווים פנייה ישירה אל הקורא, שתפקידה לבאר ולפרש את כוונתו, או את הרעיון עליו מבוססים אותן הדוגמאות).

בפילוסופיה חובה עליך לחדש רעיונות, ואילו בספרות – מותר ויש צורך לספר סיפור, לשרטט דיוקנאות של דמויות ולתאר תיאורי פיזים ומטפיזים של טבע ושל מחשבה, העוצרים נשימתו של קורא. החיבור הפילוסופי אם כן, הוא גרסא פחותה ונוצצת פחות של החיבור הספרותי-רעיוני.

ספר מספר 27 – ייסורי ורתר הצעיר/יוהן וולפגנג גתה


אהבה ממבט ראשון היא תמה אמנותית שמתקשה אני לקבל ממספר סיבות – ראשית, האהבה ממבט ראשון שמורה לבני אנוש שהינם יפי תואר. כלומר, בני אנוש שאינם יפים לא יוכלו לזכות ולעולם לא יזכו באהבה שכזאת, והדבר מקומם את נפשי שאינה אצילית ורכה. שנית, סיבות ביולוגיות שמקורן בתיאוריות אבולציוניות לא מאפשרות קיומה של אהבה שכזו. האהבה, ייגרסו הפסיכולוגים האבולוציונים (ויש הרבה מן האמת והתבונה בדבריהם) היא מנגנון אבולציוני שמטרתו היא הבטחה ושמירה על נאמנות. במילים אחרות, הפעלתו  של מנגנון שכזה על סמך היכרות שטחית כל כך – בלתי מתקבלת על הדעת.

המתנגדים והשכלתנים שבכם וודאי יחשבו כי אמנות, מטבעה – איננה מחויבת לעמוד בחוקיה האפורים דמויי הבניינים גורדי השחקים של המציאות, והצדק – איתכם. עם זאת, ראוי לציין כי הופעתה של אותה התמה במגוון רחב כל כך של יצירות אמנות הובילה לדעיכתו של היופי הטמון בטבעה של האמנות. כעת, יש צורך ביותר מעצם הגדרתה של התמה האמנותית הזו כתמה אמנותית על מנת לעורר בליבי תחושות של יופי והתפעמות, ואת האשם יש לתלות בעבור הזמנים ולא בגתה.

אהבה ממבט ראשון בפרט, ואהבת אמת בכלל מהווה חלק מרכזי ואולי יחדי בספרו של האדון יוהן וולפגנג גתה – "ייסורי ורתר הצעיר".  הרומן הראשון שכתב המשורר הצעיר מהווה אסופה של מכתבים אותם כותב ורתר למספר מכרים, לרוב מופנים מכתבים אלו אל ידיד העונה לשם וילהלם. במכתבים הללו מתאר ורתר את אהבתו לאישה שהובטחה ונישאה לאחר. דומה כי המכתבים, המהווים אמצעי נוסף אמנותי שאיני רוחש לו ולו חיבה מועטה, כאילו על מנת להוסיף שמן למדורה שבלאו הכי חרגה להבתה מן התקן המותר, החלה שופרת צמרותיהם של עצים, מייבשת מימיהם של נחלים לכדי עשן שאינו אפור ואיננו לבן.

ראוי לציין שלמרות כל אלו, את תפישתו הייחודית של המחבר בנוגע להתאבדות. בעיניו התשוקה לנטול חייך, שוות ערך היא למחלה פיזיולוגית בכל מובן ומובן. לפיכך, כפי שאין איש כועס על אדם המת כיוון שלקה בקדחת, ואין אומר שהיה עליו לחכות על מנת שיוכל למות מידיו של סרטן בבלוטת הערמונית, כך יש להתייחס גם אל חולה הנפש – זה אשר איבד הרצון לחיות, זה הלקח חייו שלו עצמו. התפישה, שהייתה מהפכנית באותה התקופה – הובילה לגל התאבדויות באירופה של אותה התקופה, לתביעה בראשה עמדה הכנסייה ולכינונו של אפקט מדעי-חברתי.

בסופו של דבר מדובר בספר שהקריאה בו הייתה עלי לטורח והתאפשרה אך ורק באמצעות כוח רצון המחודד בקיסמי ברזל דמויי עץ. זה, לא היה עומד לרשותי אלמלא היו רגשות אשמה מפעפעים ובוחשים על שלא קראתי בספר כבר כמעט שבוע. בלב שלם וללא כל חרטות או משאלות לב נלוזות אני כותב כי, הכריכה העוטפת את דפיו של הספר יפה בהרבה מהמילים מהן מורכב.

נ.ב. תגובות יזכו אותי בחיוך שלא תוכלו לראות. אני יודע שאתם קוראים כי ממוצע הצפיות הוא 30 ליום.