ספר מספר 37 – טרופיזמים/נאטאלי סארוט

"נדמה היה שהם זורמים מכל מקום, משבקעו בתוך החמימות הלחה מעט של האוויר קלחו לאיטם כאילו היו ניגרים מן הקירות, מן העצים המוקפים סבכות, מן הספסלים, מן המדרכות המזוהמות, מן הכיכרות. הם התמתחו בין החזיתות המתות של הבתים אשכולות-אשכולות ארוכים ואפלים. פה ושם, לפני חלונות הראוה של החנויות, היו יוצרים גושים צפופים יותר, גושים שלא זזו, וגורמים לכמה מערבולות, בדומה לסתימות קלות. נבעה מהם שאננות משונה, כמין שביעות רצון נואשת. הם סקרו בעיון את ערמות הכבסים של ה"מראה הלבן" המחקות בכשרון הררי שלג, או בובה ששיניה ועיניה נדלקות, כבות, נדלקות, כבות, נדלקות,כבות ברווחי זמן קבועים, ושוב נדלקות, ושוב כבות, תמיד באותם רוווחי זמן. הם הסתכלו שעה ארוכה, לא זזו, עמדו להם, גלויים, ודחו שוב ושוב, לרווח הזמן הבא, האת הרגע שיכלו משם, והילדים הקטנים שהיו אוחזים בידם, עייפים מדי להסתכל, דעתם פזורה, חיכו לידם, חיכו בסבלנות"

"טרוׁפִיזמִים " הוא שמו של הספר הראשון שכתבה נאטאלי סארוט. סופרת בת המאה העשרים, הידועה בחוגים ספרותיים כאחת מן  המבשרות והמבשרים (ויש הגורסים: המבשרת הראשונה במעלה) של הרומן הצרפתי החדש. הספר מכיל בתוכו כעשרים וארבעה קטעי פרוזה קצרים שאינם לחלוטין נהירים, הנוגעים לכל מיני נושאים. לקטעים הללו מספר מאפיינים משותפים, והראשון והבולט שבהם הוא העובדה כי סארוט איננה מציינת ולו שם אחד של אחת מן הדמויות המשתתפות בעלילות שבראה.

מאפיין נוסף, הוא העיסוק במשמעות מסוג שונה מן המשמעות בה אנו מורגלים שסופרים מתעסקים. הווה אומר, סארוט איננה מתעסקת באמיתה נסתרת, או במסר שישנו להעביר לעולם (עם זאת, יש לציין שאיננה חפה לחלוטין ממוסרנות), אלא בניסיון לעמוד על תחושות אנושיות חבויות. כלומר, בניסיון להצביע על שמתחולל בנפשו של אדם שעה שעה שהכול נראה תקין ונורמלי מבחוץ. במאבק הבלתי פוסק שבין ההתרחשויות הפנימיות להתרחשות החיצוניות, מאבק שסופו ידוע עוד מלכתחילה, ואף על פי כן נכונים אנו (או שאולי יש לכתוב כי מוכרחים אנו) להיאבק פעם אחר-פעם.

חשוב להבהיר שאין מדובר בגישה אקזיסטנציאלסטית או בניסיון לחשוף עקרונות פסיכולוגים מתוחכמים, כי אם בפעילות ספרותית המנסה להעניק לצורה מעמד של בכורה. כלומר, לעשות את שהשירה מנסה באמצעים סיפוריים טהורים, ולא לתת לצורה להפוך ולהיות המטרה היחידה, כי אם האמצעי הבלעדי לבנייתה של המשמעות הרצויה.

ראוי לציין, שעל אף המקוריות והחדשנות הרבה, כתיבתה של סארוט איננה חפה מפגמים, והנטייה שלה לפצוח במונולוגים דידקטים (שנוטים גם להיות מוסרניים), עלולה להיות מרגיזה במידה רבה. מעבר לכך, ישנן מילים מיותרות רבות, חזרה על תיאורים ודימויים שבאופן הביצוע שלהם ישנו משהו המעורר רחמים.

אף על פי כן, סבור אני ואף ממליץ בחום לכל מי שחשקה נפשו בספרות שהיא שונה, שעל אף ליקוייה היא יפה – לקפוץ לספרייה ולהשאיל את ספרה של סארוט המתה. חוששני, שאפשרות הקנייה תיוותר חסומה, עד שיואילו בטובם המנהלים בסימן קריאה – להדפיס מהדורה חדשה.