Skip to content

ספר מספר 35 – מסע דניאל/יצחק אוורבווך אורפז.

אוקטובר 18, 2011

חזרתי. אינני יודע למי אכפת, אם בכלל, בהתחשב בעובדה שלא קיבלתי כבר יותר משלושה חודשים, למרות שהצפיות באתר הלכו והרקיעו שחקים. בכל אופן, לאחר תקופה ארוכה בה לא קראתי ספרות, עקב מבחן שהיה באוניברסיטה הפתוחה, התיישבתי אתמול בשלוש לפנות בוקר לקרוא את מאה וחמישים העמודים שנותרו לי ממסע דניאל שהתחלתי לקרוא לפני כחודש ימים.

הספר מספר את סיפורו של דניאל (המכונה גם "דני" מעת לעת), חייל שהרג במלחמה, וכעת עליו להתמודד עם שאירע. עם הבטן השחורה והריקה, עם פנים שעולים בלילות קרים, ועם הארדיכל (זו לא שגיאה, אלא ארמית כתובה) שבחרה אימו לממלא מקומו של האב, שהיה איש צבא וברח יום אחד, לא ידוע לאן, השאיר אותה לבדה, ואת דני איתה.

הספר מחולק לשלושה חלקים, והראשון שבהם, מתעלה על הבאים ביותר ממספר רמות. זה מתאר את רגשות הלם הקרב בצורה אנושית ונוגעת, שואל שאלות נוקבות בנוגע למלחמה ("מה לא הבטיחו לי, ארץ ומלואה, ואין אפילו גרגר אחד של חול שהוא ש ל י"), ובאופן כללי מיטיב לתאר את תחושת הייאוש האנושי שניטשה חזה שתבוא עם מותו של אלוהים. ובמילים אחרות – קשה שלא להתעכב על הדינימקה הפשוטה, ובכל זאת נפלאה, שטווה אורפז בין דניאל לבין אימו. זו, מרגישה שאבד דבר-מה, ומנסה לפצות בלמידה לבחינות, ובביקורים של בני משפחה ועבודה, אלא שדניאל לא שועה לקולה, וישן יומיים בחדר, הדלת פתוחה. רק הארדיכל יש בכוחו להוציאו מן הדממה, וגם זה לשניים או שלושה.

חלקו השני של הספר, לא מוצלח כמות הראשון, וכמו בספריו של הרמן הסה (ושאר ניו-אייג'), מנסה אורפז להתמודד עם אותו מוות באמצעות מסע לגילוי-עצמי, המותנה באדם, ולא בהמצאה שהמציא. "קיום קודם למהות", לוחשים הדפים, אלא שהמהות שמציעים , שלא לדבר על הדרך בה טוענים שיש לרכושה מעוררות תמיהה ואפילו מבוכה. לים כוח מרפא? ואמנם גרגר החול נושא משא כבד על גבו, והמעבר מן המסע (משחק  המילים במקור) הזה אל הזרימה הבלתי פוסקת – מוות ולידה, לידה ומוות, שהיא ספק אילסטורציה למשנתו של הרקליטוס ("הכול זורם"), ספק בבחינת מחשבה עצמאית – הוא יפה, אלא שלא די בכדי להוות מדריך לחיים, ובכלל שונא אני כשסופרים מנסים. נכון הדבר, כי סתירות לוגיות לא משנות כהוא-זה לאקזיסטנציאליזם, וכי זה מבטל ורודה בבוטות כמו שניטשה עשה ואיווה, אלא שדמויותיהן של אריסטו ויתר הפילוסופים ההגונים מתנשאות ומצביעות בכל זאת, ומעת לעת – גם אני מצטרף.

החלק השלישי אמנם מוצלח מן השני, אלא שלא משתווה הוא לפתיחה. דניאל חוזר העירה, מן החולות, עם תשובות. אלא שהתשובות (וכאן טמון ההבדל בין שטחיות אמיתית, כמו זו של הסה, לשטחיות מדומה, כמו זו של אורפז) לא באמת מסייעות. וחרף העובדה כי שורה בו שמחה מוזרה, שפעולתה לעולם אינה פוסקת, וגם הקמטים (מקורם בדאגה) מראים אותה – החיים הם חיים. הווה אומר – עצובים. ואין פתרונות להכול, והתשובות אולי הועילו, אלא שגם עתה, לא ברור מדוע יש לחיות את החיים, ואם יש טעם (לכאן או לכאן) לאותה מלחמה שגזלה את השלווה, כי לשלווה עצמה אין ערך פנימי והיא כמו חרדה, הכול זורם והכול משתנה, והדבר מתבטא בעיקר בשאלה של נערה, רוחלה שמה, המבקשת להיות מאושרת, ודניאל אינו מבין את פשר התשובה שמחפשת, וטוען שהרפרפת טובה מאוד, והנערה נכלמת, משום שאינה מבינה, כמות כולם  שאושר הוא בגדר תכלית דמיונית ובלתי מושגית, ושאין טעם ממשי ואמיתי לחיות את החיים, ואת הממשות מחפשים, ולא -מוצאים.

לבסוף, מן הראוי לציין לטובה את המשלים המשבצים את דפיו של הספר. בניגוד לאנרכרוניזם שמאפיין את משליו של ניטשה, אלה חדישים, וסביר להניח שיהיו כך גם בעוד מאה שנים. זאת משום, שאין הם מדברים מלמעלה, לא מלמטה ולא מהאמצע, אלא מאותה נקודה, החוזרת ועולה – "הכול זורם, מוות הוא לידה, לידה היא מוות.", והן שמעניקות לאותן קלישאות חזות מיוחדת ונפרדת.

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: