Skip to content

ספר מספר 31 – חיל ורעדה/סרן קירקגור

יוני 30, 2011

היה זה מוקדם בבוקר, אברהם השכים לקום, נשק לשרה, שאך מקרוב היתה לאם, ושרה נשקה ליצחק, נחת רוחה, וששונה בכל עת. ואברהם רכב מהורהר לאורך הדרך, הוא הגה בהגר ובבן אותו השליך המדברה, עלה בהר המוריה, ושלף את המאכלת.

היה זה ערב שוקט, ואברהם רוכב לבדו, אל הר המוריה רכב. הוא נפל על פניו, וחילה את פני אלוהים שימחל לו על חטאו, כי ביקש להקריב את יצחק, כי התנכר לחובתו כאב. פעמים הרבה היה רוכב את דרכו לבדד, ולא מצא מרגוע. הוא לא יכול לתפוס זאת כחטא, לרצות להקריב לאלוהים את המיטב שבנכסיו, שעבורו נכון היה תמיד למסור את נפשו. ואם היה זה חטא, אם לא אהב את יצחק כפי שדימה לעצמו, הוא לא יכול היה להבין איך יכופר לו. כלום יש חטא נורא מזה?

משמגיעה שעתו של תינוק להיגמל, גם האם ספוגת צער, שהנה היא, וילדה מתרחקים והולכים זה מזה, שהנה הילד שתחילה היה מונח תחת לבה, אחר כך נח על חזה, לא יהיה כה קרוב אליה עוד. יחדיו יקוננו ימים מועטים, עד עבור. אשרי האיש המחזיק את ילדו קרוב אצלו, ואינו יודע צער עוד.

את השבוע האחרון (החל מן היום השביעי שבשבוע הקודם) העברתי בשינה, פייסבוק, מסנג'ר וקריאה ב"חיל ורעדה" שכתב סרן קירקגור. קירקגור שלא שירת בצבא הואפילוסוף מן המאה ה19 לספירה, ובמובנים רבים הוא אבי האקזיסטנציאליזם (המילה השמישה ביותר בבלוג זה, כנראה) הדתי. הספר, עוסק באמונה. ולפני שאפרט על תוכנו של הספר (וזאת בניגוד למנהגי), רוצה אני לציין שלמרבית החילוניים, בהם אני, וגם לחלק נכבד מן הדתיים – אין ולו שמץ של מושג מהי אמונה עבורי היה זה רעיון מעורפל, בלתי מוגדר ומסובר. לא הצלחתי להבין איך אפשר ומה זה בכלל הרגש הממלא והבלתי נתפש הזה. כעת, אני מבין. כולי תקווה שבסיומו של פוסט זה תבינו גם אתם, מעט יותר.

אקדמה

האקדמה לספרו של קירקגור היא מעין נאום, מעין סיפור קצר בו מספר קירקגור סיפרו של איש פשוט שלא היה הוגה, איש שכל רצונו היה לרכב לצידם של אברהם ויצחק במסעם בן שלושה הימים להר המוריה, איש שכל כמיהתו הייתה לעלות עם השניים להר, לחזות בעקדה, ולא משום המלאך שיבוא משמיים לעצור. אותו איש העריך את אברהם על המבחן הבלתי אפשרי שנוסה ועמד בו. יום, יום היה עולה להר המוריה, והאקדמה מצידה, מתארת את סיפור העקדה בארבעה תרחישים שונים, אך בכל זאת דומים עליהם חשב בכל פעם שירד מן ההר ולא ראה את אברהם ואת יצחק. בסיומו של כל תרחיש מובאת אנלוגיה לאם הגומלת את בנה מיניקה. לדידו של קירקגור, הניסיון בו עמד אברהם דומה מאוד לאותה הגמילה, אם כי, בניגוד לארבעת הדרכים אותן מביא קירקגור לגמילת הבן, היה על אברהם ללכת בכל אותן הדרכים בעת ובעונה אחת.

נאום הלל לאברהם

קירקגור פותח את פרקו הראשון הוא נאום הלל לאברהם, בתיאורה של הכרת הנצח. הוא מחלק את בני אדם האדם לזנים בהם הגיבור והמשורר. בעוד תכלית הגיבור (על פי השקפתו של קירקגור) היא ייצוג המידה הטובה, תכליתו של המשורר היא הערצת הגיבור ולהפיץ את ההערצה בקרב בני האדם. כלומר, להעפיל על השכחה ועל הנצח כך שלא ישכח שמו של הגיבור, ובתוך כך להפוך לגיבור בפני עצמו, משום שהעברת הזיכרון לדורות הבאים, יש בו מין המידה הטובה. אך גיבור, לדידו של קירקגור, יש בו יותר מן המידה הטובה, יש בו גדלות. לפיכך, מונה קירקגור כשלושה סוגים שונים של גדלות – גדלות בפני עצמך, גדלות בפני אחרים וגדלות בפני האלוהים – האפשרי, הנצח והבלתי אפשרי (בהתאמה). הייחוד שבמאבק כנגד אלוהים, כלומר, בגדלות בפני אלוהים, היא שזו טומנת בחובה חולשה וחוסר אונים. הדרך היחידה להיאבק באלוהים, לשרות בקרבתו של הבלתי האפשרי היא הדגשת מהותו של האדם היא-היא הפגמים והחסכים המצויים בו. באמצעות הדגשה זו, טוען קירקגור, מתעלה המאמין על תכונותיו האנושיות, משום שהאמונה מנוגדת לשכל הישר, היא טומנת בחובה אבסורד, היא וויתור אינסופי על דבר מה שהינו סופי, בכדי להפוך את אותו הסופי לאינסופי. היינו, האמונה היא וויתור על משאלות מתוך ידיעה וציפייה שיתגשמו בעתיד, תוך כדי ההבנה כי ההקרבה טומנת בחובה את אי-התממשותם. הוויתור הוא שמאפשר לפרטי להפוך לכללי, מעניק למשאלה הסופית תוקף אינסופי.

קירקגור מדגים תפישה זו באמצעות סיפורו של אברהם שייחל לבן והאמין שאלוהים יעניק לו בן, חרף העובדה כי הוא ושרה אשתו היו זקנים מכדי להביא ילד לעולם. כשקיבל את הבן היה נכון להקריב אותו למען אלוהים הוא היש המוחלט, מתוך אמונה כי אלוהים יעניק לו את בנו בחזרה וייסוג מן התביעה שתבע, אך בו בזמן אברהם וויתר על בנו לטובת האלוהים, ובכך העניק לו תוקף אינסופי. כלומר, הוביל ליצירתו של ייצוג רוחני לתביעתו לבן, והעולם הרוחני, וזאת בניגוד לעולם הגשמי – אינסופי. אברהם וויתר על בנו בכוחו של הוויתור האינסופי, אך באותו זמן ממש גם זכה בו מחדש בכוחו של האבסורד, והוא האמונה כי יזכה בבנו, תוך הידיעה כי אלוהים לא ייסוג מבקשתו והנכונות למלאה. סיפור זה הוא שיהווה ההשראה לספר כולו, שינסה לנתח את הבעיות המצויות בו, להבהיר לקורא את המשמעות הטמונה בו, להוביל למצב בו שנתו תנדוד מהערצה והתפעלות ממעשיו של אברהם.

בעיה ראשונה – היש תכלית להשהיית האתי?

בפרק זה מנסה קירקגור לענות עלה שאלה האם מצויה מטרה מוגדרת לשימה זמנית של השיקול האתי בסוגריים? האם ניתן להתעלם לרגע מן המוסרי? על מנת לענות על שאלה זו מגדיר קירקגור את המוסריות וקובע כי הינה אוניברסאלית ותכליתה מקורה בעצמה ולא בכל תחום חיצוני. ייחודה שכל הדברים הנמצאים מחוצה לה – יש בכוחם להתאסף פנימה, אל קרבה ולעלות במדרגה. הפרט, תכליתו למחוק את הפרטי (באמצעות הכללי) ולהפוך אוניברסאלי. אין אפשרות לזנוח את האתי משום שכל יציאה מן הקווים המגדירים את תחומו משמעה חטא.

אולם, טוען קירקגור, התכלית להשהיית האתי מצויה באותו וויתור אינסופי ובתוקף אותו מעניק זה לסופי. כלומר, לסיים נישואים לפני שהחלו משמעו מעשה מוסרי כיוון שהוויתור הופך את הנישואים לנצחיים, מעביר אותם מן המישור הסופי בו היו שרויים למישור אחר ומנותק. מישור אליו לאביר האמונה בלבד גישה, מישור בר מימוש בידי כוחו של האבסורד. הווי אומר השהיית האתי בידי הוויתור האינסופי היא מוסרית כיוון שהוויתור מעניק מימד כללי לפרטי ונצחי לזה אשר הינו בר מיצוי.

אוניברסאליות זו היא שמאפשרת לאביר האמונה בתורו ליטול את הכללי מין המישור הנצחי, האינסופי ולהפכו לפרטי, לכללי. כלומר, השהיית האתי מאפשרת קיומו של הכללי המקורי בדרגה גבוה שהיא בו זמנית גם פרטית. האמונה מאפשרת ליקר מכל בעיניו של אדם, לקורבן האולטימטיבי, זה אשר נמצא במדרגה הגבוה ביותר – לעלות שלב נוסף בסולם הדרגות, להחליף מספר שטרות של כסף בעל גבול, במספר שטרות של כסף חסר גבולות, אינסופי.

בעיה שנייה – האם ישנה חובה מוחלטת כלפי אלוהים?

האתי הוא בהכרח הכללי, ולפיכך – האלוהי. כלומר, חובה באשר היא, בראש ובראשונה חובה היא כלפי האלוהים. כיוון שאלוהים הוא האתי, כלומר, הכללי המוחלט, פנייה ישירה ממנו, יש בכוחה לכופף את הכללי (של הפרטי) ולהפכו לפרטי. מעמדו של האתי פוחת לכדי יחסיות כיוון שהאתי, הוא-הוא האלוהים.

בעיה שלישית – אם מבחינה אתית נהג אברהם כהלכה כאשר לא הביא לא את שרה ולא את אברהם בסוד מעשהו?

פרק זה, עוסק בגיבורים. ראשית כותב קירקגור על הגיבור האסתטי, וטוען כי הוא זה אשר שותק ואף מקריב עצמו למענו של אדם אחר. כלומר, פרטי המוכן להקריב עצמו למען הפרטי. גבר המואשם ברצח ולא פוצה פיו, מוכיח הוכחות, חרף העובדה כי יודע הוא שאשתו היא שעשתה את המעשה.

שנית, כותב קירקגור אודות הגיבור האתי, הוא זה המקריב עצמו וכל היקר לו למען הכללי. הווי אומר גובר שאינו רק פוצה את פיו ומספר לחבר המושבעים כי אשתו. היא הרוצחת, כי אם מתנדב להיות האוחז בחרב שתערוף את ראשה.

בעוד השני זוכה בדמעות, ניחומים והבנה, גם אם זו מהולה באי-הסכמה מצד הסובבים, גורלו של אביר האמונה (הוא הגיבור הדתי) – שונה. אביר האמונה מסתיר ומכסה מפאת הכרח. האחרים, הם הכללי לא יבינו את המתרחש בתוכו משום שיחסו של אביר האמונה אל המחלט הוא פרטי, מוחלט כאל מוחלט. וכאן טמונה גם מעלתו. אביר האמונה נאבק לבדו עם הספקות, אביר האמונה מוחה הדמעות בידו שלו, מילותיו האחרונות של האביר, יש להם מובן – עבורו, ורק עבורו. לפיכך, נהג אברהם כהלכה משום שגילוי לשם הגילוי, כלומר זה שאין בו תכלית מלבד הגילוי עצמו – איננו אתי (מוסרי).

ובנימה אישית יותר – ספר שחובה שילמדו אותו בכל בית ספר חילוני על מנת לקדם פלורליזם אמיתי ומבוסס, כזה שאינו מתיר לאחר לחיות כפי שהוא חי משום שהוא אחר, אלא משום שהוא מבין את דרכו של אחר, חרף אי-ההסכמה בה הוא מחזיק.

*חלק מן הביקורות נלקח מן הערך בויקיפדיה אודות הספר, אותו כתבתי אני.

מודעות פרסומת

From → מסה

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: