Skip to content

ספר מספר 32 – הזעקה של אוסף 49/תומס פינצ'ון

יוני 30, 2011

ישיש נד בראשו מול סרט מצויר של ליאון שלזינגר בטלוויזיה, וזבוב שחור רפרף לאורכו של ערוץ ורוד, קשקשי, בקו הפסוקת בשערו של הישיש. אחות שמנה נכנסה בריצה כשבידה תרסיס נגד ג'וקים וצעקה על הזבוב לעוף כדי שתוכל להרוג אותו. הזבוב הערמומי נשאר במקומו. "אתה מפריע למר ת'ות' " צעקה על היצור הזעיר. מר ת'ות' טלטל את ראשו והתיק את הזבוב, שעשה מאמץ נואש להתעופף אל הדלת. האחות רדפה אחריו והתיזה רעל.

"שלום" אמרה אדיפה.

כשהייתי בן שש לקחו אותי אימא ואבא לארצם של אוכלי האדם. הטיסה לשם, במטוס קטן המכיל עשרה נוסעים ודלת פרוצה המובילה אל תא הטייס זכורה לי היטב. זכורה לי גם הבקתה בה התגוררנו, שולחן העץ שלא היה צבוע או משוח בלכה תעשיייתית בו פתחנו מעטפות לבנות הנושאות חותמות, על מנת לקבל ידיעות. את מרבית הידיעות כתבו סבא וסבתא, ובעוד הראשון היה כותב מכתביו בסדר מופתי, ללא מריחות של דיו, כתב ידה של השנייה היה כמרקחה, בוקה-מבלוקה של אנטרופיה וסדר בלתי הגיוני. כיוון שהייתי בן שש, וגם כיום איני מצטיין בכתב יד קריא, מתקבל על הדעת שהמכתבים ששלחתי אני, דמו למכתביה של סבתי.

אני מספר את כל זה לא משום שברצוני לכתוב סיפור אודות הביקור בארץ המדוברת, כי אם על מנת להדגיש את הייחודיות שחווית שליחת וקבלת המכתבים מאופיינת בהם כיום. סבורני, כי מעטים הם בני הנוער שקיבלו מכתב, סבורני כי מעטים אף יותר הם אלו ששלחו. ואולי, זה קסמו של "הזעקה של אוסף 49" שכתב תמס פינצ'ון, ספר העוסק ברשות דואר סודית.

הספר מספר את סיפורה של אדיפה, אישה אמריקנית טיפוסית, המקבלת הודעה (בטלפון ולא במכתב) בה נמסר כי מונתה להיות המוציאה לפועל של צוואתו של אהובה משכבר הימים שהפך להיות מליונר מסתורי. מכאן הולכת העלילה ומסתבכת, הופכת בליל מילים שטועמים בכף עץ כל שתיים-שלוש דקות כדי לוודאות שאת המיצים יש להשרות. בתוך בליל המילים הזה טמונה לה פואטיקה רבה, אך בכל זאת בלתי מוממשת, משקפיים שחורות המסתירות דמעות, כאילו בכדי לשמור על עצבות הרגע, לראות את העולם משתבר מבעד לדמעות, לחזות.

הדמעות שלא נמחות, הן אלו המונעות מן הפואטיקה המצויה בספר להפוך לפואטיקה אמיתית, ברת קיימא, חיה ונושמת. המלוח מתערבב על פני העור וכמו בורות שחופרים בחול שעל חוף הים על מנת להגיע לים הופך לחלק משם.

רשות הדואר הסודית היא מוקדה של הספר, היא שמעבירה את הידיעות בנוגע לטיבן של הדמעות. אך הרשות, מטעמים אנושיים, מוגבלת ליבשת אמריקה של שנות ה60 בלבד, ולקורא הישראלי העכשווי, זה שמעולם לא מישש נייר מכתבים, אין האפשרות לטעום, והספר, והחלום ואדיפה נותרים בלתי נהירים, תלויים במציאות מדומה של אנרכיזם ואנכרוניזם שקוף דמוי חומץ בלסמי שמתיזים על  ירקות ירוקים שחותכים לסלט.

מודעות פרסומת
להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: