Skip to content

ספר מספר 28 – סוף דבר/יעקב שבתאי

יוני 22, 2011

"בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי בחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במדרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר אשר מן הנמנע לסטות ממנו, כך שהמרחק ביניהם, אשר עוד בחול המועד, שלא לדבר על הקיץ, שנראה לו עכשיו כחלום רחוק, היה כמעט אינסופי, מצטמצם והולך, וניתן לתחום אותי בלי קושי ולמדוד אותו במידות החיים היומיומיים, כגון, בכמה זוגות נעליים שעוד יקנה או בכמה פעמים עוד ילך לקולנוע, ועם כמה נשים, מלבד אשתו, עוד ישכב.”                                                                            

        קוגיטו ארגו סום – “אני חושב משמע אני קיים". פרפר חולם שהוא אדם, אדם חולם כי הינו פרפר. קיום. שאלת השאלות שהעסיקה ועודנה מעסיקה פילוסופים ובני אנוש פשוטים. שאלה בה דן שבתאי בספרו הוא "סוף דבר", ולא על מנת לנסות ולספק תשובה, כי אם בכדי לתאר קווי מתאר, מבלי לנסות ולהגיע לכלל פתרון, מבלי להציע נחמה של ממש, רק להתוות, להסבירולבאר מדוע שאלו ושואלים, מבלי לשאול.

תיאור הקווים הללו מתבצע באמצעות הטחה חסרת רחמים של עובדות הן המציאות. העובדות הללו חסרות כל סדר סיפורי והגיוני, נערמות אחת על שנייה בערימות של כביסה נקייה העומדות בתור הכניסה למכבסה של השכונה. אותו החסך הוא שמאפשר לספרו של שבתאי להמריא ולהפוך אנושי ונוגע כמות שהוא.

אלו התיאורים החוזרים והנשנים, התמה על פיה ישנם רגעים של קריאה בהם יש להשתעמם, כמו שוטים בסרט, שנועדו להעביר תחושה. אלא שספרו של בתאי רחוק עשרות אלפי מילין מהיות סרט, והוא טקסט של הגיגים וניואנסים קטנים המהווים מומחיותה ונחלתה הבלעדית של המדיום – הוא ספרות.

עמוס בתיאורים פואטים המעוררים מתקפה של רגשות אשמה בקורא על שקרא את השורות השחורות והמילים הקצרות במהירות העולה על המותר, מספר שבתאי את סיפרו של מאיר – ישראלי ממוצע. במהרה תתקבל התחושה כי יש להאט הקצב, להקדיש לכל מילה ומילה שעה ואפילו שנה, אין להחמיץ ולו הגיג אחד שמבטא המחבר, אין להפסיד ולו דימוי יחיד אודות שמיים כחולים ונמרחים הנדמים לאיקס נעדר צבע שאינו שקוף המשייט בשמיים כבתוך חלמון של ביצה היא חביתה.

ארבעת הפרקים המצויים בספר – כל אחד מהם מתאר אופנים של תחושות, וכל אחד מהם מכה בתורו בעוצמה רבה משל קודמו, מגביר הייאוש התהומי שהולך והופך להתגלמות הגיברו עצמו – כאילו נפערה תהום בתוך בתוך תהום, ללא סוף וחוסר קיום כמו בור ללא תחתית, ואיש אינו נופל כי אם תלוי בחושך הגדול חסר האור והעור. והתהום נפערת, והוא רק שומע איוושה, יודע שכאשר תגיע העת ליפול וייפו, יעבור מבעד תהומות שנפערו שעה שחיכה.                                                                                

יאזור כל כוחו על מנת להתנתק מהגוף הוא גופו, ירכיב משקפיים נפקדות עדשות ויביט בעלטה מבעד עיגולים ריקים, "איזה זיק של אור”. כשלא יראה ידמה לעצמו הנה הוא ישנו ומופיע, יצלול אז בכל כוח רצונו אל תוך החושך הוא השחור עצמו, הוא אובדנו, ידמה לעצמו הנה רגע ונגמר, ואז יבין, בשנייה אחת של הארה אותה יעיר לאישה השכנה – אותו זיק וזיו של אור הוא ההתחלה.


מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: