Skip to content

ספר מספר 26 – ציפר ובני מינו/בני ציפר

יוני 12, 2011

"בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות עם אישה. העולם היה יכול להיות כל כך יפה בלעדיהן! אבל ידוע שרוב הקוראים של ספרים, וגם של עיתונים וכתבי עת, הם נשים, והרוב המספרי שלהן בעניין הזה קובע הצלחות וכישלונות של סופרים, ולכן, קוראות יקרות! אל נא תתנקמו בציפר שלי בגלל הדעות שלי. תפסו אותי ברחוב, תעשו לי לינץ', אבל אל תחרימו את ציפר"

לסופרים הומוסקסואלים הכותבים אודות הומוסקסואליות ישנה נטייה מרגיזה לייחס לאלו תכונות טבועות בדם שאינן מתקיימות. מעין טיפוח של גאווה עצמית המלווה ברגשות נחיתות ודעות קדומות המהווים פוקציה של אפקט פיגמליון. דעות קדומות שיש בהן הרבה מן המחשבה היהודית אודות היהדות עצמה אחר מתן האמנציפציה וכשלונה.

נטייה זו, די בה על מנת לעורר בי בחילה ולהרחיק אותי באופן אוטמטי ומכאני כמעט מן הכתוב. הבנתי שאתם הומואים ואיזה יופי! אין טעם לנכס לעצמכם דברים שממילא לא מוסיפים על הסבל שהוא מנת חלקכם, אין טעם לקרוא בקול גדול כדי שכל העולם יישמע וידע שלהיות הומו זה לא להיות סטרייט, ושאותו "הלא" לא תקף רק לגבי אובייקט המין ומינו של היצור אותו מכניסים למיטה, כי אם חודר לכל תחומי החיים באשר הם. לא גבר, לא אישה, מין שלישי, נחות מזה ומזה.

הספר "ציפר ובני מינו" שכתב בני ציפר, משחק על אותה העמדה באופן שאיו משתמע לכאן או לכאן. גיבוריו של הספר – סופר בשם ציפר, ובן זוגו – שמו יו, מחזיקים ומביעים ללא הפסק את האותה העמדה שתיארתי בפסקאות הקודמות. אך המין השלישי המצטייר בעיני רוחו של הקורא לאחר קריאת דבריו של ציפר הולך והופך דבר מה שאינו מתקבל על הדעת, כה מוגזם ובלתי הגיוני, כמו זבוב שחור מתעופף ונח על פני טישו לבן שעה שנמחץ.

ציפר בטוח בקיומה של משטרה חשאית, המרכיבה לעצמה מאגר שמות של הומוסקסואלים הנשלפים מפעם לפעם, חוליה נשלחת, מתעללת והורסת את שהיה בית. הוא כותב מכתב מרגש לשר המשטרה ובו דורש שיפסיקו, שזמה של אותה איוולת ומשטרים פאשיסטים דוגמת אלו של היטלר עליהם מעיז רק לרמוז ולא לציין במפורש – תם.

הקורא מוצא עצמו עובד עצות, מנסה ללא הצלחה להבין האם עליו לקחת את הספר ברצינות ולקבל את הכתוב בו כפי שהוא, או שמא עליו לפרוץ בפרץ צחוק בשעה בה נתקל באחת מהזיותיו הפרנואידיות של ציפר.

בד ובד עם הסיפור אודות בני הזוג, משולב סיפורו של מאגנוס הירשפלד, בדוח מדעי קמעא אודות ההומוסקסואלית בישראל של הבריטים. מתוארים המנהגים היהודיים באותה תקופה, תוך כדי השוואה למנהגים האירופאיים והערבים. אף שאמינותם של פרטים אלו מוטלת וספק, ונראה כי לא היה ולא נברא אותו מאגנוס הירשפלד, יש בהרהורים והשוואות האלו, הרבה מן היפה והעניין. מוטב היה אילו היו תופסים חלק כבד יותר מן הספר.

האמביוולנטיות הזו יש בה יופי בעיקר במקרים בהם לוקח אותה הסופר צד אחד קדימה ומספר על חורי הכלב הערבי, לעיתים לבוש הלה בג'ינס קרוע ומאיים בסכינים, ועיתים אחרות עטוף בפרווה חומה, קשור ברצועה. לכל אלו מתלוות פוליטיקה ונאומים דמגוגים ונלהבים אודות מצב ההומוסקסואלים בעולם, כאלו, שאינם זוכים ביחס האמביוולנטי שהוזכר, כאלו שברור לאיזה צד נוטים, באופן חד משמעי, אוהבים גבר ולא אישה.

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: