Skip to content

ספר מספר 23 – שלום לך, עצבות/פרנסואז סגאן

יוני 2, 2011

"אני מתלבטת אם להכתיר את הרגש הלא מוכר הזה, שהתוגה והעינוג שבו אינם נותנים לי מנוח, באותו שם, שם חמור סבר: עצבות. זה רגש מלא כל כך, אנוכי כל כך, שאני מתביישת בו כמעט, ואילו העצבות תמיד נראתה לי מכובדת. עד עתה לא ידעתי עצבות, אלא רק תוגה, חרטה, ולעיתים נדירות יותר גם נקיפות מצפון. והנה, היום מצטנף בתוכי משהו ומתקפל כמו משי, משהו מרגיז וענוג, המבדיל ביני לבין האחרים"

מרבית הסופרים, כך גיליתי ממחקר שערכתי באמצעות ויקיפדיה – מפרסמים ספרם הראשון בהיותם בני עשרים ואחת או שלוש. ספר הביכורים אינו רומן כי אם אוסף של סיפורים קצרים שכתבו וליקטו. לאחר מכן עוברים לכתיבת רומנים. מעין מסלול "ספרותי" שעברו  ויעברו כמעט כל גדולי הסופרים, תואר ראשון באוניברסיטה.

ב1954 בהיותה בת שבע-עשרה, מפרסמת פרנסואז סגאן רומן בשם "שלום לך, עצבות". השם הפואטי אינו מהווה דוגמית לחומרים אותם מוצאים ברומן, על אף שמסיים את הספר. זהו רומן נעורים טיפוסי, אך בכל זאת בעל קסם ייחודי. החלופה האקוויוולנטית הנוכחית תהיה כנראה "דמדומים" פרי עטה של סטפני מאייר. אך בעוד המחברת המודרנית מייעדת ספריה לנערות בגילאי הטיפש עשרה, סגאן פונה לקהל האינטלקטואלי שאינו בהכרח בן טיפש-עשרה. עם זאת, ראוי לציין כי לא מדובר בספרות מופת, כי אם ברומן קליל המיועד לבני-אנוש בעלי טעם ספרותי מרומם.

ססיל היא נערה נהתנית ומשועממת שאינה מרבה לחשוב. את ימיה היא מעבירה עם אביה שהוא גבר של הרבה נשים. היא מהרהרת בנשיקות שהיו לה מפעם מלפעם, אך בניגוד לנערות אחרות איננה זוכרת את שמותיהם של הנערים, ולא מפאת טראומה או אונס. ססיל מבינה כמו שהשכילו להבין הפילוסופים היוונים הקדומים שרגש הינו פונקציה של צרכים גופניים אותם ממלאים, וכי במידה ולא מאפשרים לו הפתח, הפרצה, יישאר כך. תחתית רדודה ופשוטה.

התחתית הולכת והופכת עמוקה כתוצאה מהופעתו של סיריל בבית הקיץ בו שוהים ססיל ואביה (אליו מתווספות גם שתי מאהבות, כל אחת בתורה ובמקביל). סיריל שובה את ליבה בנשיקות, וככל שהימים הופכים קרים ססיל מתקדמת בדרכה לפתרון השאלה הגדולה מכולם. מוסמכת לחוקרת, מגלה את סודות האהבה והמין.

כשתסיימו לקרוא את הספר בשעת שחר מאוחרת, הרעש היחיד יהיה הד המכוניות הנוסעות ברחובות תל אביב. הקיץ שבספר יופיע לנגד עיניכם בשר ודם, לא חבוש בכובע, ססיל ש והבור ללא תחתית יביטו ופסיעה. תיכנס אל תוך גופכם ותתכווץ, בתוך נימי הדם ולא תשוט על פני רפסודה עם מפרש לבן, כשתגיע לחדר החדרים שאינו בלב, לחושך, תוציא מנורה קטנה מהכיס, פנס, תוכל לפתוח פיך, וחרש, חרש, לבטאות מילים, קרא להן בשמן – “שלום לך, עצבות.”

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: