Skip to content

ספר מספר 20 – פיידון/אפלטון

מאי 31, 2011

הידע האנושי היה ועודנו חלק בלתי נפרד ממהותי. המילה ידע מתייחסת למדע, ליצירות אמנות ולצלילים של שפות, ואילו המהות מקורה בהתרגשות הטמונה ברכישת ידיעות חדשות אודות העולם ובכלל – תחושה של בהירות רבת עוצמה, העולם מסתובב על צירו – מסתבך ומתפתל, ואתה מסוחרר במקצת, מטושטש.

התחומים שהזכרתי, על אף היותם מרתקים – אינם חוקרים הסיבות לאירועים ותופעות לכשעצמם. הווי אומר – בעוד מדע יתחקה אחר "האיך", אמנות תעורר תחושות של יופי וצלילים של שפה יאפשרו תקשורת, לא יעלה בדעתו של אף אחד מן המומחים בתחומים להעמיד במבחן ולחקור הסיבה הראשונית – מה הוביל לאותו האיך? למה?

רק בכדי להשוות – בחקר ביולגי ניתן לרדת עמוק, עמוק אל תוך מרתפי הגוף – להבין הלב כמו משאבה ונימים ועורקים אלו המאפשרים תחלופה של נוזל, הוא – דם. אך התשובה לשאלה – "מדוע?", לא תימצא במחקר ביולוגי. במילה מדוע אינני מתייחס לחלופה האקוויוולנטית "לשם מה?”, כלומר, התשובה – “על מנת שאוכל להמשיך ולחיות" רחוקה מלהיות מספקת, משום ששגוררת עימה שאלה נוספת – "מדוע ברצון הלב שאמשיך לחיות? ואילו זו, טומנת בחובה

הפילוסופיה אם כך, היא המפעימה ביותר מבין כל תעצומות הנפש והכלים האנושיים, כיוון שהיא מנסה להתחקות אחר אותן סיבות שאינן אנושיות. אחר ראשוניות בלתי גשמתית וממשית המכונה אידיאה.

"פיידון", דיאלוג פילוסופי המיוחס לאפלטון, עוסק במספר נושאים – בטוב שבמוות ובתהליך האימון לקראתו, בהבדלים שבין גוף לנפש, בתורת האידיאות, בהפכים ובשאלה – למידה מהי? פוסט זה אינו מתיימר להביא סיכום לתשובות שמספק הדיאלוג, כי אם לערוך היכרות עם הדרך בה מנומקים הדברים.

אפלטון תר אחר הוכחות אמפיריות. את האסמכתאות לטענות אותן הוא טוען בדמותו של סוקראטס הוא מוצא באנלוגיות, וכך גם חבר מרעיו. דוגמה: אם ארצה להוכיח כי שהנשמה איננה בת אלמוות אטען כי נשמה כמו ההרמוניה מורכבת מיסודות הם תשוקות, וכי כלי הנגינה המפיק את ההרמוניה של הנשמה, שמו גוף. כלי נגינה, כידוע לכל, עלולים להתבלות, ומיתרים יש בכוחם להיקרע, והגוף שהוא היינו הך גם בכוחו להתבלות. וההרמוניה, דהיינו נשמה, זקוקה לדבר מה שיפיקה, הוא כלי הנגינה.

טיעון זה, על אף היותו מעוות במקצת הוא חלק ממספר הטיעונים בהם נתקלים במהלך הקריאה ב"פיידון". חרף העובדה כי אלו עלולים להישמע משונים ובלתי הגיוניים, מהר מאוד ייתפוש הקורא כי אמיתותם של הטיעונים איננה רלוונטית. הפילוסופיה, יבין, איננה חותרת לגילויה וחשיפתה של אמת אחת, כי אם מספר בלתי מוגבל של אמיתות התלויות במספר זהה של היפותזות. היופי הטמון בטענות, גם במידה וההיפותוזות אינן מתקבלות על דעת הקורא – נותר.

מודעות פרסומת

From → מסה

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: