Skip to content

ספר מספר 14 – העלם/יצחק אוורבוך אורפז

מאי 4, 2011

איזה יופי!

כשנגעתי בה התרחבו עיניה והיא אמרה: “מה קורה לנו.”

מה קורה לנו

"עתליה,” אמרתי.

"יואב,” אמרה.

אחר כך, כרגיל, ההתרוקנות.

רחוקות הן הפעמים בהן מצליח ספר לעורר בי תחושות. הפעם היא אחת מאותן פעמים. במילה פעם אני מתייחס לקריאה בספר "העלם" שנכתב על ידי יצחק אוורבוך אורפז. גיבורו של הספרכמותי,  אדם קר, אך לא נטול רגשות. הסביבה החיצונית חסרת השפעה לגביוואנשים אינם גורמים עצב. ראוי לציין שיחידים בחייו (כמו גם – יחידים בחיי) מעוררים בו תחושות, אם כי,  הן מינוריות בהשוואה לתחושות המתעוררות בו כתוצאה מתשוקתיו ומחשבותיו שלו.

יואב שמו, והוא מתגייס בעוד שבועיים. לא יודע אם לנצל את הפרוטקציות של אביו ולשרת קרוב לבית בקריה. לא רוצה לחשוב על עתיד ואפילו על המילה – עושה לו רע. רוצה ללכת לעתליה, להחזיק ידיים עם יהלי, לשוטט ברחובות לחשוב מחשבות. להיכנס לאמבט מלא מים חמים עם ספל שוקו חם בים אחת, בלי שאימא תגיד שמבזבז את הזמן.

ובנימה מעט רציונלית– יואב הוא ניהיליסט בלתי מודע. הוא עושה ככל העולה ברצונו, למוסר אין כל ערך ומשמעות בעיניו – רק למה שמרגיש וחושב. אין לו בעיה לנהל ארבע מערכות יחסים, השלישית שבהן עם חברו הטוב ביותר שלא מודע וגם מתבייש. הולך להפגנות כדי לרצות חברים, שובה בסיפורים תמימים את לב השומעים.

התחושות החזקות שהתעוררו בי כתוצאה מן הספר קשורות בעיקר לאותה התרוקנות שצוטטה בהתחלה. התרוקנות אליה קושר אורופז כל מובן ומובן בחיים, שבאה לאחר התמלאות התיאור מדויק, רגיש ומתמיד באופן סיזיפי ממש כך שאי אפשר לברוח. ובמהרה, מתחיל אתה לרוקן רגשותיך שלך אל תוך הספר, לנסות ולהעניק ליואב תחושה של מלא, ולעצמך אתה – תחושה הפוכה.

הכתיבה המינימליסטית עושה רבות והתמה האמנותית (אולי גם היא בלתי מודעת), מעצימה את הדייקנות ומוסיפה ממד אקספרימנטלי המתעצם מפעם לפעם, עקב השימוש שעושה באמצעים דוגמת עמוד של משפטים של שתי מילים.

נוסף על כל אלו מצליח אורפז לתאר מחשבות טורדניות. הוא מזכיר את האצבעות שנגעו בדרומציון שוב ושוב לאורך הרומן, תחילה – כמעט בכל פרק המורכב מעמוד וקצת, לבסוף, לעתים רחוקות אך בכל זאת חוזרות ונשנות. במהרה הופכת המחשבה הטורדנית הזאתהכמיהה לחוש באצבעות, “לנגוע", בלשונו, למחשבה יומיומית במוחו של הקורא (כיוון שאת הספר לא קוראים בנשימה אחת), וכמו מחשבה יומיומית, עולה היא לעתים ומכרסמת נעלמת. בעתות אחרות מסתתרת על אף שעלתה בדמותו של כתב. פעולת הדחקה שמשולבת ומסתתרת מאחורי שיחים באופן שקשה ולשים לב.

הדמויות כולן עמוקות ועגולות, על אף שאת הידע אנו מקבלים מנקודת מבט אחת סובייקטיבית ומקובעת במיוחד. ישנה תחושה שמדובר בעולם חי ואמיתי, שדודה מגדה וסבא שרגא חיים ונושמים ברגעים אלו ממש, שהשוטרים שמצוטטים לעתליה בטלפון יקראו את השורות שכותב כשיחזרו מן המגרש. שהבר האפלולי וקהילית אור האמת, וכל שצריך לעשות ללכת ולחפש בתל אביב. ומעבר לכך – מדובר בספר מלא הגות, כזה שתהליך הקריאה בו לא מתחיל בשורה הראשונה ומסתיים באחרונה. מעין מלאכה של עיבוד ופירוש, ספר כזה, שחושבים ולא מצליחים לישון למרות שלילה ומחר מתכונת במתמטיקה.

ראוי לציין שלמרות כל אלו, לא חף הספר מבעיות – ארוך יתר על המידה, והסגנון המינימליסטי שמתאים כמו יד לכפפה, עשוי להיות טרחני ומייגע לפרקים. פעמים רבות מצאתי עצמי קורא אותו משפט שוב ושוב, ולא מפאת חוסר ריכוז כללי כי אם מכוון. מפעם לפעם חשבתי כי חבל שלא לקח הסופר את האקספרימנטליות שבכתיבה לקצה והתפשר עבור הקוראים. בטוח אני כי היה מתקבל ספר יפה ומעניין בהרבה, במידה והיה זה המקרה.


מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: