Skip to content

ספר מספר 8 – סיפור העין

מרץ 29, 2011

אנו, הישראלים, אוהבים להתהדר. מתגאים בצבא הקטן , מתרברבים באוכל הבין תרבותי, מתפארים בספרות העברית, בשפה, מהללים פורצי הגבולות התרבותיים שלנו; יונה וולך. מספרים בגאווה לאומנית קמעא אודות הפרובקטיביות המהממת, גאוניותה פורצת הגבולות, ניפוץ התפישות, הרס המשפחות. מתרפקים על העימותים עם הכנסת, על הכינוי בהמה מיוחמת.

אין לנו ולו שמץ של מושג על מה אנחנו מדברים. אלו המבינים עניין ייצחקו בבוז ויכנו את כולנו ילדים. הפרובוקציות הטמונות בשיריה של וולך אינן מגיעות אפילו לקרסוליהן של פרובוקציות עליהן  נכתב במקומות אחרים בעולם, דוגמת צרפת. אלו שנחשפו אל אותם כותבים יקראו את וולך בבית הספר היסודי ויטענו כי שירתה מיושנת, משעממת במקצת.

אחד מאותם יוצרים פרובוקטיבים באמת ולא בכאילו הוא ז'ורז' בטאי. רגע לפני הכתיבה אודות יצירתו של בטאי, אודות פרובקציות אמיתיות באמת, ברצוני לנסות ולהחזיר מעט עטרה ליושנה. וולך היא אכן כותבת מיוחדת. אך ייחודה טמון במינון ולא באופיה הפרובוקטיבי. הפרובוקציות שלה, על אף היותן בלתי מרשימות בקנה מידה עולמי, נותרות פרובוקציות, והן פרובוקטיביות מספיק על מנת לערער את תפישות היסוד של הקורא ולזעזע אותו. אך אצל וולך, בניגוד גמור לבורוז או לבטאי, סופו של תהליך זה הוא בהשכבה אמהית כמעט, במיטת נוצות ספוגה דם. השמיכה האדמדמה אינה נעימה למראה והמרקם מעורר דחיה, אך כל אלו הם בגדר הנסבל. העוגות (הפרובקציות) אותן אופה וולך כשרות למאכל אדם. קיבתו של האוכל אותן אמנם מזדעזעת ועוברת תהפוכות, אך בסופו של עניין, נותרת העוגה בבטנו, ושינוי תפישות היסוד מתאפשר. תחושת הקבס אינה גוברת עד כדי הקאה.

ב"סיפור העין", רומן או נובלה מאת זורז' בטאי, מגולל בטאי בפני קוראיו את תיעוד התנסיותיהם המיניות של זוג נערים – נערה בשם סימון ומספר חסר שם. השניים,אקסהיביציוניסטים חסרי תקנה מתנסים בעלילות מיניות שלא היו מביישות אף אחד,ואולי בעצם – כל אחד. המשפט השלישי לערך מבהיר לקורא כי נושאו של הספר מין הוא, ולא במובן המקובל והיום יומי של המילה. הנערה, סימון, אינה מסוגלת לגמור (והיא גומרת פעמים רבות) ללא התזה חסרת מעצורים של שתן צהבהב. בעוד המספר חסר השם, אינו יכול להגיע לכדי זקפה ללא מימוש מחשבות מלוכלכות הלכלוך שאוף את אקט יחסי המין נקי מדי לטעמו, הוא זקוק ללכלוך מטפיזי ומוסרי.

הכתיבה בוסרית במקצת. מספר לא מבוטל של משפטים הם בעלי פוטינציאל בלתי ממומש וחבל, אך המינימליזם הטמון בדפיו של הספר מחפה על כך בהצלחה מרובה.הוא מאפשר לבטאי לתאר את אותן חוויות "וולגריות" מנקודת מבט אובייקטיבית כביכול.המספר חסר השם הוא גם חסר עמדה, ולפיכך חסר נקיפות מצפון והיכולת להבחין בין טוב לבין רע. את העניינים האלו הוא מותיר לקורא, והקורא בתורו, חש גם את נקיפות המצפון שהיה אמור להרגיש המספר.

תחושת הבחילה שעלתה בי בעת הקריאה, שונה באופן מהותי מן התחושה עליה נכתב בביקורת שכתבתי אודות "ארוחה עירומה". אותו השוני נובע מסגנון הכתיבה, התמים לכאורה וממוקדו של הספר – עלילות מין. יש להדגיש כי דווקא לקריטריון או למאפיין השני חלק גדול יותר באותו משחק, כיוון שההבניות החברתיות עליהן הוא מנסה ומצליח לפרוט עמוקות יותר מאלו עליהן פורט בורוז. הכתיבה המרומזת, מצידה, מספקת איכויות אחרות. את סיפור העין אזכור, לפרטי פרטים, גם לאחר עשר ועשרים שנה.ו הפרטים ילכו ויתבהרו, ועם התבהרותם תגדל גם העוצמה והזעזוע. ההבניות החברתיות הטבועות הולכות ומתהדקות עם השנים.

הקריאה בספר זה הבהירה לי, מעבר לכל ספק, כי טראש אינו מהווה חלק עיקרי, אם בכלל, מן הטעם הספרותי שלי. אני אוהב ומעוניין להתמקד במה שמכנים – ספרות יפה. ערעור תפישות היסוד שלי, בצורה מלוכלכת כל כך כואב מדי. מסתבר כי נפשי עדינה משחשבתי.


מודעות פרסומת
One Comment
  1. זה נשמע נהדר, אך הנפש שלי בהחלט עדינה מכדי לקרוא משהו כזה.
    חבל שלא תיארת כלל את הפילוסופיה שעומדת מאחורי הספר, או משהו בו מעבר לכתיבה הבוסרית ותיאורי המין המזוויעים. אני מניח שמצאת בו עוד דברים שאולי יעניינו אנשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: