Skip to content

ספר מספר 7 – זאב הערבה.

מרץ 27, 2011

לאחר הקריאה "בארוחה עירומה" ובספר נוסף בשם "סיפור העין" (הביקורת תכתב בהמשך), הבנתי כי הגיע הזמן לעשות הפסקה. הפסקה מספרות טראש. “הגיע הזמן", אמרתי לעצמי, “ לקרוא משהו מז'אנר קצת אחר, מחובר יותר למציאות, מרתיע פחות, שליו יותר, רענן.”

במקביל לאותו תהליך של קבלת החלטות, נאלצתי לנסוע בסוף שבוע האחרון אל המדבר יחד עם משפחתי האהובה. בדרך כלל אני מחבב את המדבר, העוצמה השקטה שלו נוטה לדבר אלי. אבל המדבר הזה, או הגזרה המכונה מדבר בה שהינו למשך עשרים וארבע שעות, הייתה פיסה מדברית מהסוג הבלתי אסתטי. העוצמה של המדבר, הנצחיות שבו, זו המאפשרת להפוך כל פרק זמן שגרתי לגורלי, נמתח עד אין קץ, אמנם הוסיפה להתקיים. אך יופיו של המדבר, זה המאפשר למתבונן ולשוהה בו להנות מאותם הרגעים, להתעלם מהסיזיפיות המצויה בהם, נעלם כלא היה.

את "זאב הערבה" (רומן מאת הרמן הסה) קראתי בשעה בה הייתי שרוי באותו מדבר. הספר מספר את סיפורו של הארי האלר, גאון בתחומי הרוח. ככל הגאונים הגדולים, דוגמת גתה ומוצארט, האלר אינו מאושר, ולעתים אף חושק בקץ כל הקצים. עד כה, הצליח להתגבר על הדחף, אך עתה הוא מחליט כי כאשר יגיע לגיל חמישים (בעוד חודשיים), יוכל לעשות ככל העולה על דעתו. המילה דבר, מתייחסת אל הוויתור האחרון, הכניעה לאבסורד, כפי שיכנה אותה קאמי, מספר שנים לאחר מכן. במילים אחרות ופשוטות יותר, האלר מחליט כי כאשר יהיה בן חמישים ישים קץ לחייו.

העלילה כשלעצמה, בניגוד למרבית הספרים האחרים עליהם נכתב בלוג זה, מעניינת. היא מסופרת מנקודת מבטו של זאב הערבה (הלא הוא הארי האלר) וכוללת בתוכה מסות במסווה של הרהורים רבי משמעות אודות האלמוות ובכלל. קצת לאחר פתיחתו של הספר תצטרף לזאב הערבה דמות בשם הרמינה. אישה חומרנית המהווה אנטיתזה לנטיות לדמותו של הארי, אך בו זמנית, היא גם בת האדם היחידה בעולם כולו החשה את אותן התחושות. יחד עם הרמינה, יוצא הזאב למסע התבגרות, בו ילמד את הרמינה להנות ממוצארט ומגתה, והיא לעומתה, תלמד אותו דבר אחד או שניים אודות תענוגות מיניים, מוזיקה זולה ופופלרית, ריקוד ואוכל טוב.
כיוון שהספר מעמיד במרכז את חיי הרוח של האינטלקטואל הגרמני הבודד, האינדיבידואליסט, הוא מעורר השראה בצורה בלתי רגילה. פעמים רבות מצאתי עצמי מניח את הספר בצד ו מחפש דף ועט בקדחנות. כותב רעיון שעלה למוחי בעקבות הקריאה בשתי השורות האחרונות. רעיון אחד מאותם רעיונות הפך גם ליצירה מוגמרת, שלמה, אותה כתבתי בשטף, מתוך השראה בלבד, כמו פעם. הכתיבה הזו, הרציפה, ללא עצירות, ללא תיקונים, ללא מרווחים כמעט והפכה לזרה לי, ואת עובדת היותה חלק בלתי נפרד ומוכר ממני, אני חב להסה.
כתיבתו של הספר יוצאת מן הכלל. היא גבוהה (מישהו יודע מה פירוש המילה – “טמיר"?), אך בכל זאת קלילה. הפאתוס המרשים שלא מרפה מן הנימה אפילו לרגע, מרשים לא פחות, על אף היגע שהוא עלול להשרות בקורא, ואילו המונולוגים אודות המוות, האלמוות, הטעם שבחיים והשכחה, גרמו לליבי להחסיר פעימה. כנראה, יש להודות גם למתרגם.

הסה מפגיש את הזאב עם דמויות אותן הוא מעריץ. מעבר להיותן של הסצנות האלו מעוררת הזדהות בצורה בלתי רגילה, לא ברור לגמרי האם הדמויות הללו הן פרי דמיונו של האלר, או שהן חיות ונושמות (עד כמה שדמויות יכולות להיות חיות ונושמות באמצעות מילים כתובות). הנגיעה הסוריאליסיטית שפבגישות האלו, מהווה הפוגה ברוכה מהכבדות אותה משרים הפאתוס והשפה הגבוהה. נראה, שהשילוב של כל אלו הוא בדיוק מה שזקוק היה לו הקורא על מנת להכתיר את הספר כאחד מיוחד במינו, יוצא דופן. ואני כקורא, מכתירו ככזה. קשה לי לחכות ליום חמישי, לרגע בו אניח ידי על ספר נוסף של אותו סופר מופלא. המלצות? את סידהרתא כבר הבנתי שצריך לקחת.


מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. עשית לי חשק לקרוא אותו, בעצם P:
    אתה חושב שאני אוהב אותו?

  2. אם לומר את האמת אני לא כל כך בטוח, לא כתבתי את זה, אבל צריך להתגבר על ההתחלה, היא טובה והכול, אבל צריך להסתגל לסגנון. אני יכול להשאיל, אם אתה רוצה.

Trackbacks & Pingbacks

  1. ספר מספר 12 – דמיאן/ הרמן הסה « מתחת לאות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: