Skip to content

מתחילים, וספר מספר 1 – מרתפי הוטיקן

מרץ 7, 2011

חזרתי מוקדם היום הביתה כי התבטלו לי שעתיים מחשבת וממש לא היה לי כוח לחכות מתמטיקה, קצת חבל, בהתחשב בעובדה שלמדתי לבוחן שיהיה, אבל לעתים יש להקריב קורבנות. כשהגעתי הביתה הדלקתי את המחשב כמו בכל יום, והתחלתי לשוטט באינטרנט. הפעם, חיפשתי ניתוח מבריק שיגרום לי להבין או להרגיש שיש יותר מסתם סיפור וכתיבה טובה בספרו של אנדרה ז'יד "מרתפי הוטיקן" (פירוט בהמשך), לא מצאתי שום דבר מעניין, אבל הגעתי ל librarything – מאגר של ביקורות וסיקורים של ספרים המתחדש ומתעדכן על ידי חובבי הספרים עצמם, ולא בידי מבקרים מנוסים ומתנשאים. בקיצור, גן עדן לאדם כמוני במידה והוא דובר אנגלית מבטן ומלידה. אני לא דובר אנגלית מבטן ומלידה, והיה לי חבל. רציתי להצטרף לקהילה הקטנה הזו. המשכתי לשוטט עוד קצת ואותה ספרייה ממוחשבת נראתה מבטיחה יותר מרגע לרגע – קהילות קטנות בנושאים שונים ומשונים, דיונים מעניינים ו… אתגרים. כן, אתגרים. אתגרים של כמות, ולא אינטלקטואלים גרידא,  אתם יודעים, המקום בו נחשף טבעם המאצ'ואיסטי של האינטלקטואלים באשר הם. בהם גם אני, אינטלקטואל בפוטנציה.

"אתגרים של כמות?", אתם וודאי שואלים, המומים במקצת מגילוי הלב המסעיר שלי, מנסים לתפוס עצמכם בידיים ולא ליפול.  התשובה לשאלה הזו היא פשוטה – לקרוא מספר מסוים של ספרים במספר מסוים של ימים, או חודשים. במקרה שלנו, או שלי, אם להיות קצת יותר אינדיבידואליסט,  ומתחשק לי להיות יותר אינדיבידואליסט – שבעים וחמישה ספרים במאה וחמישים יום, ספר ביומיים. "הוא מטורף!", אתם זועקים, "אפילו  אדם כמוהו, החמוש בקצב קריאה של כמאה עמודים בשעה לא יוכל להצליח" ויכול להיות שהצדק איתכם, אבל יש לזכור את החופש הגדול, ואת העניין הקטן הזה, שנקרא הגדרות, הג'וקר שלי –  ספרי ילדים. אפשר לסיים גם שלושה מהם ביום אחד אם באמת רוצים, אפילו יותר.

מעבר לקריאת הספרים מתוכננת גם כתיבה של פוסטים. לעתים ארוכים ולעתים קצרים, הדבר תלוי בספר ובאורח הרוח שלי. לפעמים אצרף גם הגיגים "פילוסופים" (הקשורים, או נובעים מהספר). לפני שאעבור לספר הראשון ראוי לציין כי אתם יותר ממוזמנים להצטרף (שנו את כמות הימים והספרים כאוות נפשכם), או להציע לי ספרים לקריאה. יש גם לציין שכולי תקווה לזכות בתהילת העולם לה אני משתוקק כל כך, ולהפוך בלוג זה למקור מידע ספרותי בעברית. יודע אני היטב כי יש צורך במקור עברי שכזה.  ואחרונה חביבה – קוסמטיקה. שמות, מעולם לא היו הצד החזק שלי ואני זקוק בדחיפות לשם מוצלח יותר מהאחד שאין לי. תודה.

ועכשיו, לספר הראשון:

כמו כל הספרים שקראתי לאחרונה, מרתפי הוטיקן (כך היה נהוג לכתוב בעבר, מסתבר), הוא רומן צרפתי. הספר נכתב על ידי אנדרה ז'יד, הומוסקסואל וזוכה פרס נובל לספרות . קשה למצוא ביטוי לנטייה המינית בסיפור וחבל. לא כי אני משתוקק לתיאורים ארוטיים מפורטים אודות שני גברים משתגלים, אלא כי יש משהו ביחסים הומוסקסואלים (גם כפרט משני), המעניק ליצירה ייחוד שאין ביצירות אחרת.

העלילה קצת פחות מעניינת אותי, גם כי  אינה מהווה את המרכז בספרו של ז'יד וגם כי אני שונא ספוילרים. אני רוצה לדבר על הכתיבה, או על הסגנון – היצירה עמוסה בפרטים קטנים, חסרי משמעות כביכול, המעניקים לטקסט דבר מה נדיר, שניתן למצוא במעט מאוד ספרים, ובעיקר אצלי זוכי נובל (הועדה עושה עבודתה נאמנה). העלילה המהווה תפאורה, לדבר החשוב באמת. והוא, למקרה שתהיתם  – התפאורה של אותה עלילה שמהווה את התפאורה. מסובך? אני מסכים, אבל יש בזה יופי.

מפעם לפעם, קוטע ז'יד את הסיפור באכזריות ופונה באופן ישיר אל הקורא. הפניות הללו מופיעות בעיצומו של דיאלוג מרגש או תיאום משמים במיוחד של החדר קרון הרכבת.

כמו אצל סארטר, גם אצל ז'יד, הדמויות אינן בני אדם רגילים, בשר ודם, כי אם רעיון הלובש צורה. מעין יצגן (Avatar בעברית צחה) של אידאולוגיה. כמו בכל הספרים מן הז'אנר הזה, הדמויות מנוגדות זו לזו ואף נוצרים חיכוכים ביניהן. חידושו של ז'יד (בבחינת הרעיונות), הוא בהגיית רעיון פילוסופי אודות טוהרו המוסרי של אדם הפועל בחוסר עקביות. כלומר, אדם חופשי באמת (אחד שאינו כובל עצמו באידאולוגיה או מניעים) הוא גם האדם המוסרי ביותר, כיוון שהוא אינו נותן לחישובים קדחתניים של מצוות אל מול חטאים להטריד אותו ולהשפיע על מעשיו. זה גם הזמן לציין שז'יד מתייחס להיבט הנוצרי של המוסר.

זו אינה הטפת מוסר נוצרית. ז'יד אינו מדבר בשבחה של הנצרות ואף מציג אותה כמגוחכת (למעשה, לאחר מותו הכניסה הכנסייה הקתולית את ספריו לרשימת הספרים האסורים לקריאה), עם זאת, ראוי לציין שהחילוניות המוגמרת ודרך הביניים שבין השתיים מוצגות באותה הצורה. הניגוד הזה מעניין, כיוון שאין כאן צידוד בדעה כזו או אחרת, כי אם הסתייגות מכל הדעות באשר הן (חוסר עקביות, מישהו?). אין כאן רמז לדרך הביניים המאוסה שמאפיינת את התרבות המערבית טוב כל כך.

לז'יד יש גם השגות בנוגע לכתיבה:

"לא ירדת לסוף כוונתי. בחיים האדם מתקן את עצמו, כמו שאומרים, משפר את עצמו; אבל את הנעשה אינו יכול להשיב. הרשות ללטש היא שעושה את הכתיבה עניין כל כך אפרורי וכל כך…  (אמר ולא סיים.) אמנם כן, זה הדבר שכל כך מוצא חן בעיניי בחיים; הם כמו ציור בצבעי מים. אין למחוק"

למרות העושר הרב הטמון בספר, משהו בתפאורה עליה דובר לפני כן, הולך והופך למאוס בעיניו של הקורא. שיוועתי לקצב מהיר של התקדמות בעלילה הבלתי חשובה, אך לשווא. סופו של הספר גם הוא מאכזב במקצת. יש לציין שמדובר בספר שכדאי לקרוא, אבל אין כל טעם לרוץ ולקראו, יש ספרים טובים יותר, עליהם, אכתוב, בתקווה, בפעמים הקרובות. כתיבה איכותית היא אמנם הכרחית, אך דרושים גם מאפיינים נוספים.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. טל permalink

    הרעיון של הבלוג נורא נחמד. אני חושב שאני אעשה משהו דומה (רק עם פחות ספרים, אין לי חשק לקרוא ספרי ילדים כל כך, רק כדי להשלים את המספר…)
    הסיקור מצויין, אבל אני ממליץ לך לעבור עליו, השמטת מילים ורווחים פה ושם. גם קצת חסר לי תיאור קל של העלילה, אבל אני מניח שזה לא באמת מהותי.
    ד"א, אני לא ממש מסכים עם מה שאמרת לגבי סארטר. כלומר, אולי הדמויות באמת מייצגות רעיון, אבל אני לא אוהב את הניסוח שהן לא "בני אדם רגילים, בשר ודם."

  2. אני די בטוח שאצליח להשלים את המספר גם בלי ספרי ילדים, הם בסה"כ מהווים את החבל ההצלה שלי במקרה ו…
    הניסוח הזה הוא בסה"כ חלק מהמלודרמה שלי שאתה מכיר היטב, מצטער. אצל סארטר הדמויות מייצגות רעיון בדיוק כמו אצל ז'יד, ההבדל טמון ברעיונות שהן מייצגות. סארטר בסה"כ כותב אודות רעיונות אנושיים וארציים יותר, ז'יד, לעומותו, עולה כמה רמות בסולם הרוחני ולפיכך יוצר דמויות מרוחקות יותר מן האדם כפי שאנחנו (או לפחות, כפי שאני מכיר אותו).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: