Skip to content

ספר מספר 37 – טרופיזמים/נאטאלי סארוט


"נדמה היה שהם זורמים מכל מקום, משבקעו בתוך החמימות הלחה מעט של האוויר קלחו לאיטם כאילו היו ניגרים מן הקירות, מן העצים המוקפים סבכות, מן הספסלים, מן המדרכות המזוהמות, מן הכיכרות. הם התמתחו בין החזיתות המתות של הבתים אשכולות-אשכולות ארוכים ואפלים. פה ושם, לפני חלונות הראוה של החנויות, היו יוצרים גושים צפופים יותר, גושים שלא זזו, וגורמים לכמה מערבולות, בדומה לסתימות קלות. נבעה מהם שאננות משונה, כמין שביעות רצון נואשת. הם סקרו בעיון את ערמות הכבסים של ה"מראה הלבן" המחקות בכשרון הררי שלג, או בובה ששיניה ועיניה נדלקות, כבות, נדלקות, כבות, נדלקות,כבות ברווחי זמן קבועים, ושוב נדלקות, ושוב כבות, תמיד באותם רוווחי זמן. הם הסתכלו שעה ארוכה, לא זזו, עמדו להם, גלויים, ודחו שוב ושוב, לרווח הזמן הבא, האת הרגע שיכלו משם, והילדים הקטנים שהיו אוחזים בידם, עייפים מדי להסתכל, דעתם פזורה, חיכו לידם, חיכו בסבלנות"

"טרוׁפִיזמִים " הוא שמו של הספר הראשון שכתבה נאטאלי סארוט. סופרת בת המאה העשרים, הידועה בחוגים ספרותיים כאחת מן  המבשרות והמבשרים (ויש הגורסים: המבשרת הראשונה במעלה) של הרומן הצרפתי החדש. הספר מכיל בתוכו כעשרים וארבעה קטעי פרוזה קצרים שאינם לחלוטין נהירים, הנוגעים לכל מיני נושאים. לקטעים הללו מספר מאפיינים משותפים, והראשון והבולט שבהם הוא העובדה כי סארוט איננה מציינת ולו שם אחד של אחת מן הדמויות המשתתפות בעלילות שבראה.

מאפיין נוסף, הוא העיסוק במשמעות מסוג שונה מן המשמעות בה אנו מורגלים שסופרים מתעסקים. הווה אומר, סארוט איננה מתעסקת באמיתה נסתרת, או במסר שישנו להעביר לעולם (עם זאת, יש לציין שאיננה חפה לחלוטין ממוסרנות), אלא בניסיון לעמוד על תחושות אנושיות חבויות. כלומר, בניסיון להצביע על שמתחולל בנפשו של אדם שעה שעה שהכול נראה תקין ונורמלי מבחוץ. במאבק הבלתי פוסק שבין ההתרחשויות הפנימיות להתרחשות החיצוניות, מאבק שסופו ידוע עוד מלכתחילה, ואף על פי כן נכונים אנו (או שאולי יש לכתוב כי מוכרחים אנו) להיאבק פעם אחר-פעם.

חשוב להבהיר שאין מדובר בגישה אקזיסטנציאלסטית או בניסיון לחשוף עקרונות פסיכולוגים מתוחכמים, כי אם בפעילות ספרותית המנסה להעניק לצורה מעמד של בכורה. כלומר, לעשות את שהשירה מנסה באמצעים סיפוריים טהורים, ולא לתת לצורה להפוך ולהיות המטרה היחידה, כי אם האמצעי הבלעדי לבנייתה של המשמעות הרצויה.

ראוי לציין, שעל אף המקוריות והחדשנות הרבה, כתיבתה של סארוט איננה חפה מפגמים, והנטייה שלה לפצוח במונולוגים דידקטים (שנוטים גם להיות מוסרניים), עלולה להיות מרגיזה במידה רבה. מעבר לכך, ישנן מילים מיותרות רבות, חזרה על תיאורים ודימויים שבאופן הביצוע שלהם ישנו משהו המעורר רחמים.

אף על פי כן, סבור אני ואף ממליץ בחום לכל מי שחשקה נפשו בספרות שהיא שונה, שעל אף ליקוייה היא יפה – לקפוץ לספרייה ולהשאיל את ספרה של סארוט המתה. חוששני, שאפשרות הקנייה תיוותר חסומה, עד שיואילו בטובם המנהלים בסימן קריאה – להדפיס מהדורה חדשה.

ספר מספר 36 – אבות ובנים/איוואן טורגנייב


אני נוטה להגדיר עצמי כניהיליסט. ויותר מכך: כמעט כל חברי הקרובים מגדירים עצמם אף הם בצורה דומה, גם אם שונה. ראוי לציין, שהניהיליזם שלי, וזאת בניגוד לניהיליזם של הקודמים שהוזכרו הוא שכלי ולא רגשי. הווה אומר, אני מעמיד הכול בבחינה ביקורתית וספקנית, ומודע לכך שאין כל אפשרות להוכיח באופן לוגי את קיומי ואת קיומם של אנשים אחרים, אלא שאינני חש, ולו גם לעתים קרובות שאני הוא האדם היחיד בעולם.

באזרוב, גיבור ספרו של איוואן טורגנייב – "אבות ובנים", גם הוא ניהיליסט שכלי כמותי, ויותר מכך, היה הוא הראשון לטבוע את המונח, ולהשתמש בו באופן מובחן כמו זה שאני (ואחרים) משתמשים בו כיום.

אולם, לפני שאפנה לעיון בספר עצמו, ברצוני לעצור לרגע קט, ולשבח את המתרגמת נילי מירסקי על אחד מהתרגומים הטובים ביותר בהם נתקלתי בימי חיי. הלוואי וירבו סופרים (ומתרגמים)עבריים בעלי עברית משובחת, קלילה ופשוטה כשלה.

ובחזרה לספר: עם זאת, בין ניהיליסט כמותי, לניהיליסט כמו באזרוב ישנו הבדל מהותי אחד, ושוני זה הוא שמהווה גם את מקור עוצמתו וייחודו של הספר. זהו אותו זלזול שמפגין באזרוב פעם-אחר-פעם כלפי אמנות בכלל וספרות בפרט. לעג וקלס, שכאשר מובאים הם במדיום הספרותי, באמצעות דמות המתוארת באופן אובייקטיבי אשר בכל זאת נוטה המחבר לגמול לה חסד, לובשים הם צורה של תקיפה ישירה, המביאה במהרה תחושה המזכירה את המאיסה בחיים שהניהיליזם כה מיטיב לעורר.

נכון הדבר, כי ישנם ספרים רבים בהן מצויות דמויות הלועגות לספרות כשלעצמה, ואף נכון הדבר כי רבים מתוך אותם ספרים מציגים דמויות שכאלו באופן חיובי. אלא שלא נתקלתי בספרים המציגים דמות שהיא בבחינת נביא כמו זרתוסטרא של ניטשה (וההשוואה היא בלתי נמנעת, ומעניין לחשוב על כך ששעה שנוצר באזרוב, היה זרתוסטרא בגדר רעיון בלתי מוחשי וממשי במוחו של ניטשה) המגנה קריאה ומדעים של רוח באשר הם.

וכל אלו מובילים למחשבה על ההרהורים והחרטות שעלו בך כשבחרת לעסוק במדעים של רוח, ולא של טבע, עולים ובעוצמה, ויעלו הם גם בכל מי שלא עלו בו מעולם, וכל האזכורים לשמות של כימיאים, שתורותיהם וודאי הופרכו בחלוף השנים, כמו מזכירים שבמדעי הרוח, ואפילו בפילוסופיה שהיא הקרובה ביותר למדע – ישנה מסורת של שמירה. והזיכרון הזה, בבחינת לעג ואירוניה למדעים של הכלום, אלו מהם צמח הניהיליזם, בכדי להשמיד.

ספר מספר 35 – מסע דניאל/יצחק אוורבווך אורפז.


חזרתי. אינני יודע למי אכפת, אם בכלל, בהתחשב בעובדה שלא קיבלתי כבר יותר משלושה חודשים, למרות שהצפיות באתר הלכו והרקיעו שחקים. בכל אופן, לאחר תקופה ארוכה בה לא קראתי ספרות, עקב מבחן שהיה באוניברסיטה הפתוחה, התיישבתי אתמול בשלוש לפנות בוקר לקרוא את מאה וחמישים העמודים שנותרו לי ממסע דניאל שהתחלתי לקרוא לפני כחודש ימים.

הספר מספר את סיפורו של דניאל (המכונה גם "דני" מעת לעת), חייל שהרג במלחמה, וכעת עליו להתמודד עם שאירע. עם הבטן השחורה והריקה, עם פנים שעולים בלילות קרים, ועם הארדיכל (זו לא שגיאה, אלא ארמית כתובה) שבחרה אימו לממלא מקומו של האב, שהיה איש צבא וברח יום אחד, לא ידוע לאן, השאיר אותה לבדה, ואת דני איתה.

הספר מחולק לשלושה חלקים, והראשון שבהם, מתעלה על הבאים ביותר ממספר רמות. זה מתאר את רגשות הלם הקרב בצורה אנושית ונוגעת, שואל שאלות נוקבות בנוגע למלחמה ("מה לא הבטיחו לי, ארץ ומלואה, ואין אפילו גרגר אחד של חול שהוא ש ל י"), ובאופן כללי מיטיב לתאר את תחושת הייאוש האנושי שניטשה חזה שתבוא עם מותו של אלוהים. ובמילים אחרות – קשה שלא להתעכב על הדינימקה הפשוטה, ובכל זאת נפלאה, שטווה אורפז בין דניאל לבין אימו. זו, מרגישה שאבד דבר-מה, ומנסה לפצות בלמידה לבחינות, ובביקורים של בני משפחה ועבודה, אלא שדניאל לא שועה לקולה, וישן יומיים בחדר, הדלת פתוחה. רק הארדיכל יש בכוחו להוציאו מן הדממה, וגם זה לשניים או שלושה.

חלקו השני של הספר, לא מוצלח כמות הראשון, וכמו בספריו של הרמן הסה (ושאר ניו-אייג'), מנסה אורפז להתמודד עם אותו מוות באמצעות מסע לגילוי-עצמי, המותנה באדם, ולא בהמצאה שהמציא. "קיום קודם למהות", לוחשים הדפים, אלא שהמהות שמציעים , שלא לדבר על הדרך בה טוענים שיש לרכושה מעוררות תמיהה ואפילו מבוכה. לים כוח מרפא? ואמנם גרגר החול נושא משא כבד על גבו, והמעבר מן המסע (משחק  המילים במקור) הזה אל הזרימה הבלתי פוסקת – מוות ולידה, לידה ומוות, שהיא ספק אילסטורציה למשנתו של הרקליטוס ("הכול זורם"), ספק בבחינת מחשבה עצמאית – הוא יפה, אלא שלא די בכדי להוות מדריך לחיים, ובכלל שונא אני כשסופרים מנסים. נכון הדבר, כי סתירות לוגיות לא משנות כהוא-זה לאקזיסטנציאליזם, וכי זה מבטל ורודה בבוטות כמו שניטשה עשה ואיווה, אלא שדמויותיהן של אריסטו ויתר הפילוסופים ההגונים מתנשאות ומצביעות בכל זאת, ומעת לעת – גם אני מצטרף.

החלק השלישי אמנם מוצלח מן השני, אלא שלא משתווה הוא לפתיחה. דניאל חוזר העירה, מן החולות, עם תשובות. אלא שהתשובות (וכאן טמון ההבדל בין שטחיות אמיתית, כמו זו של הסה, לשטחיות מדומה, כמו זו של אורפז) לא באמת מסייעות. וחרף העובדה כי שורה בו שמחה מוזרה, שפעולתה לעולם אינה פוסקת, וגם הקמטים (מקורם בדאגה) מראים אותה – החיים הם חיים. הווה אומר – עצובים. ואין פתרונות להכול, והתשובות אולי הועילו, אלא שגם עתה, לא ברור מדוע יש לחיות את החיים, ואם יש טעם (לכאן או לכאן) לאותה מלחמה שגזלה את השלווה, כי לשלווה עצמה אין ערך פנימי והיא כמו חרדה, הכול זורם והכול משתנה, והדבר מתבטא בעיקר בשאלה של נערה, רוחלה שמה, המבקשת להיות מאושרת, ודניאל אינו מבין את פשר התשובה שמחפשת, וטוען שהרפרפת טובה מאוד, והנערה נכלמת, משום שאינה מבינה, כמות כולם  שאושר הוא בגדר תכלית דמיונית ובלתי מושגית, ושאין טעם ממשי ואמיתי לחיות את החיים, ואת הממשות מחפשים, ולא -מוצאים.

לבסוף, מן הראוי לציין לטובה את המשלים המשבצים את דפיו של הספר. בניגוד לאנרכרוניזם שמאפיין את משליו של ניטשה, אלה חדישים, וסביר להניח שיהיו כך גם בעוד מאה שנים. זאת משום, שאין הם מדברים מלמעלה, לא מלמטה ולא מהאמצע, אלא מאותה נקודה, החוזרת ועולה – "הכול זורם, מוות הוא לידה, לידה היא מוות.", והן שמעניקות לאותן קלישאות חזות מיוחדת ונפרדת.

ספר מספר 34 – נוירומנסר/ויליאם גיבסון


צבע השמים מעל הנמל היה כצבעו של מרקע טלוויזיה, המכוונת לערוץ מת.                                                                                                                                                         "זה לא שאני לא משתמש," שמע קייס מישהו אומר, בעודו מפלס את דרכו בתוך ההמון המקיף את דלת הצ'אט. "זה כאילו שהגוף שלי פיתח כזה חסר עצום בסמים." זה היה קול משרעתי ובדיחה משרעתית. הצ'אטסובו היה מסבאה לגולים מקצועיים; יכולת לשתות שם במשך שבוע ולא לשמוע שתי מילים ביפנית.

את הספר הראשון שלי קראתי בכיתה א'. גרנו ביוון וסבא וסבתא שלחו ארגז מלא בממתקים ישראלים, שקדי מרק (היה חורף) וספרים. מהר מאוד המרתי את ספרי ההרפתקאות בספרים אודות דרקונים ונסיכות – פנטזיה. אחרי שלוש או ארבע שנים נוספו לרשימת הקריאה גם סיפורים של משקפי שמש כסופים. היה באחרונים דבר מה מפעים – בעוד את ז'אנר הפנטזיה מאפיינים בעיקר כתיבה רעה ושימוש במאפיינים שהפכו נדושים עוד בימים בהם כתב טולקין, למד"ב מתווספים גם רעיונות מפעימים. אסימוב הוא שהכיר לי את שלושת חוקי הרובטיקה, והיינלין הוא שהראה הניצוץ הטמון באנרכיה.

"נוירומנסר" שכתב ויליאם גיבסון הוא ניסיון לשלב מאפיינים של מדע בדיוני עם הספרות היפה היא הכתיבה הטובה והאסתטיקה המתיימרת להיות יפה. הספר, שמהווה למעשה את תחילת דרכו של ז'אנר המד"ב הפופלארי סייברפאנק, ואף טבע את המונח והרעיון של המרחב הקיברנטי מספר סיפורו של קייס – קאובוי מחשבים (האקר) שאיבד את היכולת "להשתזרק" אל המרחב הקיברנטי.

האווירה היא שהופכת ספר זה למיוחד ויוצא דופן, כמו היו קרני אור יורדות מטה ממנורת הפלורסנט שבסלון, חודרות לעיניים דרך הפה על מנת שלא לאפשר לעיניים לדמוע, יורדות במעלה הגחון שהיה חשוך, מזדחלות אל האדום הפועם – קוראים לו לב, צובעות בשחור קרני אינפרא אדום, אחת, שתיים, שלוש – בום. אין יותר פעימות.

לפעמים אני רוצה להתיישב אל מול המחשב הנייד שבסלון ולכתוב ספר אודות העתיד המתאפיין בכתיבה טובה ואיכותית. מדע בדיוני הממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בו, כי בני אדם, ואני בהם, אוהבים להופיע במחוזות רחוקים. אך הספרות היפה כלאה אותי בכלא דמוי מילים שחורות מתנופפות שסורגיו הם ערפל.

 

ספר מספר 33 – משירי ז'ק פרוור/ז'ק פרוור


שמתי מצנפתי בכלוב

ובצאתי הייתה הציפור על ראשי

מה זה

כבר לא מצדיעים

שאל המפקד

לא

כבר לא מצדיעים

ענתה הציפור

אה כך

סליחה חשבתי שמצדיעים

אמר המפקד

בבקשה אין דבר כל אחד עלול לטעות

אמרה הציפור

אני לא נוהג לקרוא שירה. הרגלי הקריאה האלו נובעים מן התחושה שהשירה סתמית כמעט, כאילו לא עומד לו דבר מאחורי המילים, והמשורר, כמו חשוך אחד מהוויכוחים על אמנותמודרנית מתיז דיו  אדום על קנבס לבן, מכריז בנימת ניצחון – " את זה, גם הילד בן השלוש שלי מסוגל לעשות".

אינני מנסה לטעון, גם לא לרגע אחד שיש בכוחי לכתוב שירים דוגמת השירים שכתבו דילן תומס וויסלביה שימברוסקה, כי אם לבקר את השירה המודרנית, וגם הקלאסית. כשאני קורא שירה אני מעוניין לצלול אל תוך עולם מופשט של מושגים, מסע אל בור ללא תחתית שאינו חשוך כי אם מואר, כלומר, רוצה לקרוא איך אהבה היא כמו גואש ללא הינתן הסבר מדויק ודידקטי כי אם תיאור פשטני ואבסטרקטי.

ז'ק פרוור איננו נופל לאף אחת מן הקטגוריות שהוצגו לפני כן. שיריו הם מעין סיפורים מופשטים המועברים לקורא בשורות קצרות. לעתים יפות, לעתים פחות. היופי הוא כמו האותיות האדומות והעגלגלות, הופכת לנוקבות המנקבות חורים בנימי גופיפים קטנים שהינם גשמיים, מאפשרות לגשמים העתידים לבוא לחלחל ולברוא.

ראוי לציין כי על אף כל אלו חלק נכבד משיריו של פרוור לוקה באותה סתמיות מאוסה, והפונט והעיצוב היפה, אין בהם די על מנת לסלקה. התרגום, חשוב להזכיר – נהדר, אני מתפתה להגיד שהטוב ביותר שנתקלתי בו בקריאה של שירה מתורגמת. חבל כי לא הושקעו אותם המאמצים בתרגום משוררים מוצלחים שבשמם אינני יכול לנקוב. מומלץ בכל זאת לכל מי שאוהב שירה, ובעיקר למי שמחפש דבר-מה שונה.

ספר מספר 32 – הזעקה של אוסף 49/תומס פינצ'ון


ישיש נד בראשו מול סרט מצויר של ליאון שלזינגר בטלוויזיה, וזבוב שחור רפרף לאורכו של ערוץ ורוד, קשקשי, בקו הפסוקת בשערו של הישיש. אחות שמנה נכנסה בריצה כשבידה תרסיס נגד ג'וקים וצעקה על הזבוב לעוף כדי שתוכל להרוג אותו. הזבוב הערמומי נשאר במקומו. "אתה מפריע למר ת'ות' " צעקה על היצור הזעיר. מר ת'ות' טלטל את ראשו והתיק את הזבוב, שעשה מאמץ נואש להתעופף אל הדלת. האחות רדפה אחריו והתיזה רעל.

"שלום" אמרה אדיפה.

כשהייתי בן שש לקחו אותי אימא ואבא לארצם של אוכלי האדם. הטיסה לשם, במטוס קטן המכיל עשרה נוסעים ודלת פרוצה המובילה אל תא הטייס זכורה לי היטב. זכורה לי גם הבקתה בה התגוררנו, שולחן העץ שלא היה צבוע או משוח בלכה תעשיייתית בו פתחנו מעטפות לבנות הנושאות חותמות, על מנת לקבל ידיעות. את מרבית הידיעות כתבו סבא וסבתא, ובעוד הראשון היה כותב מכתביו בסדר מופתי, ללא מריחות של דיו, כתב ידה של השנייה היה כמרקחה, בוקה-מבלוקה של אנטרופיה וסדר בלתי הגיוני. כיוון שהייתי בן שש, וגם כיום איני מצטיין בכתב יד קריא, מתקבל על הדעת שהמכתבים ששלחתי אני, דמו למכתביה של סבתי.

אני מספר את כל זה לא משום שברצוני לכתוב סיפור אודות הביקור בארץ המדוברת, כי אם על מנת להדגיש את הייחודיות שחווית שליחת וקבלת המכתבים מאופיינת בהם כיום. סבורני, כי מעטים הם בני הנוער שקיבלו מכתב, סבורני כי מעטים אף יותר הם אלו ששלחו. ואולי, זה קסמו של "הזעקה של אוסף 49" שכתב תמס פינצ'ון, ספר העוסק ברשות דואר סודית.

הספר מספר את סיפורה של אדיפה, אישה אמריקנית טיפוסית, המקבלת הודעה (בטלפון ולא במכתב) בה נמסר כי מונתה להיות המוציאה לפועל של צוואתו של אהובה משכבר הימים שהפך להיות מליונר מסתורי. מכאן הולכת העלילה ומסתבכת, הופכת בליל מילים שטועמים בכף עץ כל שתיים-שלוש דקות כדי לוודאות שאת המיצים יש להשרות. בתוך בליל המילים הזה טמונה לה פואטיקה רבה, אך בכל זאת בלתי מוממשת, משקפיים שחורות המסתירות דמעות, כאילו בכדי לשמור על עצבות הרגע, לראות את העולם משתבר מבעד לדמעות, לחזות.

הדמעות שלא נמחות, הן אלו המונעות מן הפואטיקה המצויה בספר להפוך לפואטיקה אמיתית, ברת קיימא, חיה ונושמת. המלוח מתערבב על פני העור וכמו בורות שחופרים בחול שעל חוף הים על מנת להגיע לים הופך לחלק משם.

רשות הדואר הסודית היא מוקדה של הספר, היא שמעבירה את הידיעות בנוגע לטיבן של הדמעות. אך הרשות, מטעמים אנושיים, מוגבלת ליבשת אמריקה של שנות ה60 בלבד, ולקורא הישראלי העכשווי, זה שמעולם לא מישש נייר מכתבים, אין האפשרות לטעום, והספר, והחלום ואדיפה נותרים בלתי נהירים, תלויים במציאות מדומה של אנרכיזם ואנכרוניזם שקוף דמוי חומץ בלסמי שמתיזים על  ירקות ירוקים שחותכים לסלט.

ספר מספר 31 – חיל ורעדה/סרן קירקגור


היה זה מוקדם בבוקר, אברהם השכים לקום, נשק לשרה, שאך מקרוב היתה לאם, ושרה נשקה ליצחק, נחת רוחה, וששונה בכל עת. ואברהם רכב מהורהר לאורך הדרך, הוא הגה בהגר ובבן אותו השליך המדברה, עלה בהר המוריה, ושלף את המאכלת.

היה זה ערב שוקט, ואברהם רוכב לבדו, אל הר המוריה רכב. הוא נפל על פניו, וחילה את פני אלוהים שימחל לו על חטאו, כי ביקש להקריב את יצחק, כי התנכר לחובתו כאב. פעמים הרבה היה רוכב את דרכו לבדד, ולא מצא מרגוע. הוא לא יכול לתפוס זאת כחטא, לרצות להקריב לאלוהים את המיטב שבנכסיו, שעבורו נכון היה תמיד למסור את נפשו. ואם היה זה חטא, אם לא אהב את יצחק כפי שדימה לעצמו, הוא לא יכול היה להבין איך יכופר לו. כלום יש חטא נורא מזה?

משמגיעה שעתו של תינוק להיגמל, גם האם ספוגת צער, שהנה היא, וילדה מתרחקים והולכים זה מזה, שהנה הילד שתחילה היה מונח תחת לבה, אחר כך נח על חזה, לא יהיה כה קרוב אליה עוד. יחדיו יקוננו ימים מועטים, עד עבור. אשרי האיש המחזיק את ילדו קרוב אצלו, ואינו יודע צער עוד.

את השבוע האחרון (החל מן היום השביעי שבשבוע הקודם) העברתי בשינה, פייסבוק, מסנג'ר וקריאה ב"חיל ורעדה" שכתב סרן קירקגור. קירקגור שלא שירת בצבא הואפילוסוף מן המאה ה19 לספירה, ובמובנים רבים הוא אבי האקזיסטנציאליזם (המילה השמישה ביותר בבלוג זה, כנראה) הדתי. הספר, עוסק באמונה. ולפני שאפרט על תוכנו של הספר (וזאת בניגוד למנהגי), רוצה אני לציין שלמרבית החילוניים, בהם אני, וגם לחלק נכבד מן הדתיים – אין ולו שמץ של מושג מהי אמונה עבורי היה זה רעיון מעורפל, בלתי מוגדר ומסובר. לא הצלחתי להבין איך אפשר ומה זה בכלל הרגש הממלא והבלתי נתפש הזה. כעת, אני מבין. כולי תקווה שבסיומו של פוסט זה תבינו גם אתם, מעט יותר.

אקדמה

האקדמה לספרו של קירקגור היא מעין נאום, מעין סיפור קצר בו מספר קירקגור סיפרו של איש פשוט שלא היה הוגה, איש שכל רצונו היה לרכב לצידם של אברהם ויצחק במסעם בן שלושה הימים להר המוריה, איש שכל כמיהתו הייתה לעלות עם השניים להר, לחזות בעקדה, ולא משום המלאך שיבוא משמיים לעצור. אותו איש העריך את אברהם על המבחן הבלתי אפשרי שנוסה ועמד בו. יום, יום היה עולה להר המוריה, והאקדמה מצידה, מתארת את סיפור העקדה בארבעה תרחישים שונים, אך בכל זאת דומים עליהם חשב בכל פעם שירד מן ההר ולא ראה את אברהם ואת יצחק. בסיומו של כל תרחיש מובאת אנלוגיה לאם הגומלת את בנה מיניקה. לדידו של קירקגור, הניסיון בו עמד אברהם דומה מאוד לאותה הגמילה, אם כי, בניגוד לארבעת הדרכים אותן מביא קירקגור לגמילת הבן, היה על אברהם ללכת בכל אותן הדרכים בעת ובעונה אחת.

נאום הלל לאברהם

קירקגור פותח את פרקו הראשון הוא נאום הלל לאברהם, בתיאורה של הכרת הנצח. הוא מחלק את בני אדם האדם לזנים בהם הגיבור והמשורר. בעוד תכלית הגיבור (על פי השקפתו של קירקגור) היא ייצוג המידה הטובה, תכליתו של המשורר היא הערצת הגיבור ולהפיץ את ההערצה בקרב בני האדם. כלומר, להעפיל על השכחה ועל הנצח כך שלא ישכח שמו של הגיבור, ובתוך כך להפוך לגיבור בפני עצמו, משום שהעברת הזיכרון לדורות הבאים, יש בו מין המידה הטובה. אך גיבור, לדידו של קירקגור, יש בו יותר מן המידה הטובה, יש בו גדלות. לפיכך, מונה קירקגור כשלושה סוגים שונים של גדלות – גדלות בפני עצמך, גדלות בפני אחרים וגדלות בפני האלוהים – האפשרי, הנצח והבלתי אפשרי (בהתאמה). הייחוד שבמאבק כנגד אלוהים, כלומר, בגדלות בפני אלוהים, היא שזו טומנת בחובה חולשה וחוסר אונים. הדרך היחידה להיאבק באלוהים, לשרות בקרבתו של הבלתי האפשרי היא הדגשת מהותו של האדם היא-היא הפגמים והחסכים המצויים בו. באמצעות הדגשה זו, טוען קירקגור, מתעלה המאמין על תכונותיו האנושיות, משום שהאמונה מנוגדת לשכל הישר, היא טומנת בחובה אבסורד, היא וויתור אינסופי על דבר מה שהינו סופי, בכדי להפוך את אותו הסופי לאינסופי. היינו, האמונה היא וויתור על משאלות מתוך ידיעה וציפייה שיתגשמו בעתיד, תוך כדי ההבנה כי ההקרבה טומנת בחובה את אי-התממשותם. הוויתור הוא שמאפשר לפרטי להפוך לכללי, מעניק למשאלה הסופית תוקף אינסופי.

קירקגור מדגים תפישה זו באמצעות סיפורו של אברהם שייחל לבן והאמין שאלוהים יעניק לו בן, חרף העובדה כי הוא ושרה אשתו היו זקנים מכדי להביא ילד לעולם. כשקיבל את הבן היה נכון להקריב אותו למען אלוהים הוא היש המוחלט, מתוך אמונה כי אלוהים יעניק לו את בנו בחזרה וייסוג מן התביעה שתבע, אך בו בזמן אברהם וויתר על בנו לטובת האלוהים, ובכך העניק לו תוקף אינסופי. כלומר, הוביל ליצירתו של ייצוג רוחני לתביעתו לבן, והעולם הרוחני, וזאת בניגוד לעולם הגשמי – אינסופי. אברהם וויתר על בנו בכוחו של הוויתור האינסופי, אך באותו זמן ממש גם זכה בו מחדש בכוחו של האבסורד, והוא האמונה כי יזכה בבנו, תוך הידיעה כי אלוהים לא ייסוג מבקשתו והנכונות למלאה. סיפור זה הוא שיהווה ההשראה לספר כולו, שינסה לנתח את הבעיות המצויות בו, להבהיר לקורא את המשמעות הטמונה בו, להוביל למצב בו שנתו תנדוד מהערצה והתפעלות ממעשיו של אברהם.

בעיה ראשונה – היש תכלית להשהיית האתי?

בפרק זה מנסה קירקגור לענות עלה שאלה האם מצויה מטרה מוגדרת לשימה זמנית של השיקול האתי בסוגריים? האם ניתן להתעלם לרגע מן המוסרי? על מנת לענות על שאלה זו מגדיר קירקגור את המוסריות וקובע כי הינה אוניברסאלית ותכליתה מקורה בעצמה ולא בכל תחום חיצוני. ייחודה שכל הדברים הנמצאים מחוצה לה – יש בכוחם להתאסף פנימה, אל קרבה ולעלות במדרגה. הפרט, תכליתו למחוק את הפרטי (באמצעות הכללי) ולהפוך אוניברסאלי. אין אפשרות לזנוח את האתי משום שכל יציאה מן הקווים המגדירים את תחומו משמעה חטא.

אולם, טוען קירקגור, התכלית להשהיית האתי מצויה באותו וויתור אינסופי ובתוקף אותו מעניק זה לסופי. כלומר, לסיים נישואים לפני שהחלו משמעו מעשה מוסרי כיוון שהוויתור הופך את הנישואים לנצחיים, מעביר אותם מן המישור הסופי בו היו שרויים למישור אחר ומנותק. מישור אליו לאביר האמונה בלבד גישה, מישור בר מימוש בידי כוחו של האבסורד. הווי אומר השהיית האתי בידי הוויתור האינסופי היא מוסרית כיוון שהוויתור מעניק מימד כללי לפרטי ונצחי לזה אשר הינו בר מיצוי.

אוניברסאליות זו היא שמאפשרת לאביר האמונה בתורו ליטול את הכללי מין המישור הנצחי, האינסופי ולהפכו לפרטי, לכללי. כלומר, השהיית האתי מאפשרת קיומו של הכללי המקורי בדרגה גבוה שהיא בו זמנית גם פרטית. האמונה מאפשרת ליקר מכל בעיניו של אדם, לקורבן האולטימטיבי, זה אשר נמצא במדרגה הגבוה ביותר – לעלות שלב נוסף בסולם הדרגות, להחליף מספר שטרות של כסף בעל גבול, במספר שטרות של כסף חסר גבולות, אינסופי.

בעיה שנייה – האם ישנה חובה מוחלטת כלפי אלוהים?

האתי הוא בהכרח הכללי, ולפיכך – האלוהי. כלומר, חובה באשר היא, בראש ובראשונה חובה היא כלפי האלוהים. כיוון שאלוהים הוא האתי, כלומר, הכללי המוחלט, פנייה ישירה ממנו, יש בכוחה לכופף את הכללי (של הפרטי) ולהפכו לפרטי. מעמדו של האתי פוחת לכדי יחסיות כיוון שהאתי, הוא-הוא האלוהים.

בעיה שלישית – אם מבחינה אתית נהג אברהם כהלכה כאשר לא הביא לא את שרה ולא את אברהם בסוד מעשהו?

פרק זה, עוסק בגיבורים. ראשית כותב קירקגור על הגיבור האסתטי, וטוען כי הוא זה אשר שותק ואף מקריב עצמו למענו של אדם אחר. כלומר, פרטי המוכן להקריב עצמו למען הפרטי. גבר המואשם ברצח ולא פוצה פיו, מוכיח הוכחות, חרף העובדה כי יודע הוא שאשתו היא שעשתה את המעשה.

שנית, כותב קירקגור אודות הגיבור האתי, הוא זה המקריב עצמו וכל היקר לו למען הכללי. הווי אומר גובר שאינו רק פוצה את פיו ומספר לחבר המושבעים כי אשתו. היא הרוצחת, כי אם מתנדב להיות האוחז בחרב שתערוף את ראשה.

בעוד השני זוכה בדמעות, ניחומים והבנה, גם אם זו מהולה באי-הסכמה מצד הסובבים, גורלו של אביר האמונה (הוא הגיבור הדתי) – שונה. אביר האמונה מסתיר ומכסה מפאת הכרח. האחרים, הם הכללי לא יבינו את המתרחש בתוכו משום שיחסו של אביר האמונה אל המחלט הוא פרטי, מוחלט כאל מוחלט. וכאן טמונה גם מעלתו. אביר האמונה נאבק לבדו עם הספקות, אביר האמונה מוחה הדמעות בידו שלו, מילותיו האחרונות של האביר, יש להם מובן – עבורו, ורק עבורו. לפיכך, נהג אברהם כהלכה משום שגילוי לשם הגילוי, כלומר זה שאין בו תכלית מלבד הגילוי עצמו – איננו אתי (מוסרי).

ובנימה אישית יותר – ספר שחובה שילמדו אותו בכל בית ספר חילוני על מנת לקדם פלורליזם אמיתי ומבוסס, כזה שאינו מתיר לאחר לחיות כפי שהוא חי משום שהוא אחר, אלא משום שהוא מבין את דרכו של אחר, חרף אי-ההסכמה בה הוא מחזיק.

*חלק מן הביקורות נלקח מן הערך בויקיפדיה אודות הספר, אותו כתבתי אני.